Tuesday, 27 August 2013

שיחות עם קאפו

 
שיחות עם קאפו
(רישיון להרוג )
שם חלופי: האודיסיאה של ז'אק בלום

דרמה פסיכולוגית ומסע רוחני (שלא לבעלי עצבים חלשים).
לזכר הורי, בלנקה ובנימין, וחברים שאינם
איציק סיבוש ( M.Sc., M.B.A.)
ישראל, ינואר 2013

Dialogs with a Kapo
Itzik Sivosh
Published by Amazon @
תודות
אי אפשר ללא דברי תודה, לתריסר 'סיירים נועזים' אשר קראו ונתנו משוב חשוב וחיוני.
תודה לחבר כתתי דורי מוסל, סמ"פ שריון בתעלה ביוה"כ ומג"ד שריון במלחמת לבנון, על קריאתו והקפדתו על קוצם של כל יוד ואנטנת מכשיר קשר, ליתר דיוק.
תודה ליוסי לאור, קצין וג'נטלמן, מפקד חרמ"ש במלחמה, שהעיר והאיר דווקא מכיוון הנקודה היהודית.
תודה לבועז בן כתתי, סמ"פ שריון אף הוא, שהתחיל לקרוא ואמר: 'סיבוש לא אקרא, הכל נראה כאילו נכתב עלי, ופשוט אינני יכול לחזור לשם'.
תודה לאנשים מוערכים כדפנה נתניהו, ד"ר שידלובסקי, ד"ר ארנה ליברמן, אלוף (מיל.) עוזי דיין, תא"ל (בדימוס) יפתח ספקטור ותא"ל (בדימוס) הד"ר אפרים סנה על משוב מועיל בפאזה קריטית של הכתיבה. רק לימים נודע לי כי ד"ר משה סנה היה עוזרו הצעיר של יצחק גרינבוים המנהיג המוכר ששמו ידוע בפי כל בפולין.

תוכן עניינים

הקדמה

המטרה היא להעביר כמה דברים ומסרים שנשכחו או "נשמטו בתרגום", בעת שסיפרו לנו אודות דברים מהותיים בקיומנו.
סבורני שמדובר בנושאים מכוננים שהוצגו כך או אחרת, בדרך מסולפת, שלא בגלל כוונות רעות, חלילה. אך הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות... שכלל אינן מסייעות לנו.
כל האירועים היוצרים את הפאזל מבוססי אמת, ואינני אומר זאת כחלק מכתב הגנה, אלא בכדי להציע קריאה, חיפוש במקורות וחשיבה נוספת. זו אחת ממטרות כתיבתי.
האינפורמציה איננה מושלמת, כי אין בכוונת סיפור זה לייתר את האנציקלופדיה.
באם יצרתי טריגר וסקרנות להמשך בדיקה וקריאה, דיינו.
דמות הקאפו מעוצבת בהשראת סיפור חייו האמיתי של אליעזר (אצ'ה) גרינבוים, בנו של יצחק גרינבוים, שניהם חיות פוליטיות, המושכות אליהן אש. על שניהם נכתבו תלי תילים של דברים טובים, רעים וגם מרושעים, על פי רצון וכוונת המחבר...
נשקלה אפשרות הוספת פרק הסבר מינוחים, שמות ואירועים, ולבסוף החלטתי כי הדבר מיותר, והדבר תקף גם לשילוב דברי רקע והסבר מפורטים יותר בטקסט עצמו.
כל אחד ואחת יכולים לחפש ולמצוא את המקורות, הנמצאים בהישג האצבעות כיום, ואין סיבה שיובא כאן טקסט מסוים זה ולא אחר, באשר לאירוע שנוי במחלוקת.
והלא כל הנושאים הנזכרים כאן שנויים במחלוקת!
דף אחד בספרי נלקח ככתבו ולשונו מתוך תיאור שכתב גרינבוים אודות התנסותו במחנה המוות אושויץ, ואינני מציין באיזה קטע המדובר. החיבור המלא ממנו הוא נלקח מופיע ב"גווילי אש", יצירה המכילה את עיזבונם של חללי תש"ח. נקווה שהקורא ינסה לזהותו, ונשאיר זאת כחידה קטנה ומאתגרת המצפה לפענוח, שאיננו הכרחי, במהלך הקריאה.
נושא אחרון ובעייתי ללא ספק הוא הקושי האובייקטיבי לעקוב אחר חוט מחשבה של מראות מחשבות וחזיונות סובייקטיביים, אסוציאטיביים, אשר נעים בצורה מתעתעת, כאד אשר צץ ונודד, ולבסוף נגוז בערפילי שחר, כהזיות דמדומי הכרתו של גיבור הסיפור.
ובכן, אין "דרך נכונה" לתאר את עולם תת-המודע, החלום, הדמיון וההזיה.
יכולתי להנדס תבנית אחידה, ולחזור עליה באופן שבלוני ועקבי בכל נפתולי הסיפור, אך על שום מה ולמה? כולנו היינו מפהקים משעמום.
תחת זאת אני מעדיף לצטט משפט, שמובא בסיפור בפי הקאפו, האומר לקצין ההוזה כך:
'אני רואה ושומע כל שאתה מתאר, אני הלא יושב אצלך חזק בראש. אין לך סודות מפני...
חוט המחשבה פחות קריטי, תמיד אפשר להשחיל את הצדפות הבודדות כך או אחרת.
גם אתה עצמך מסוגל לסדר את אותן הצדפות כך או אחרת, העיקר המחרוזת.'
ובכן, משפט זה מבטא את עמדתי כי העיקר הוא המחרוזת השלמה, כאשר פחות חשוב מכך הינו סדר החריזה בחוט המחשבה הנפתל, המחבר בין מראות-חלומות-חזיונות.
כל מי שירגיש שהסיפור גורם לו קושי במהלך הקריאה, מתבקש בלשון שאין מפורשת ממנה "לחדול אש". אין הקריאה שווה באם תעורר או תפתח מחדש טראומה שהגלידה.
אינני מנסה אפילו לאחל 'קריאה נעימה' אך מקווה ומייחל לקריאה מעניינת ומאתגרת את המחשבה והרגש. בזאת אני די בטוח.
איציק סיבוש

פרולוג

'הקונספציה' הוא ביטוי שהוטבע פוסט-פקטום ע"י וועדת אגרנט. וועדת חקירה ממלכתית זו הוקמה לחקר מחדל מלחמת יום כיפור, ההפתעה החמורה ביותר שניחתה על צה"ל בתולדותיו, ואחת הדוגמאות הקלסיות להפתעה צבאית ומודיעינית בעת החדשה.
על פי "הקונספציה", שרווחה בצמרת הביטחונית בישראל, הסבירות למלחמה נמוכה, בעיקר בהיות האויב רציונאלי ובמודעותו להעדר סיכוי הצלחה לניסיון צליחת התעלה.
תוצאותיה הרות האסון היו המסקנה כי אין מדובר בהכנות למלחמה אלא "תרגיל צליחה" שמבצעים המצרים בתעלה השלובים בתמרוני הסורים, וההחלטה שלא לגייס את המילואים. שתי חטיבות משוריינות היו מוצבות בסיני מול שתי ארמיות מצריות.
לנוכח אי המוכנות הישראלית, ההפתעה בצפון ובדרום לא יכלה להיות מושלמת ואפקטיבית יותר, אפילו לא בחלומותיהם של מפקדי צבאות מצרים וסוריה.
בעוד חטיבות המילואים בצה"ל מצטוות להתגייס ולשגר בבהילות כוחות לחזית, גם אם ביחידות בלתי אורגניות וחסרות ציוד חיוני, כוחות צה"ל הדלילים הפרושים לאורך התעלה נכתשים במהירות, לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לעמוד בפרץ. תוך זמן קצר רוב מוצבי צה"ל בתעלה נכבשים או מכותרים.
אם בתחילה צלחו הניסיונות לחבור למעוזים לפינוי פצועים ודחיפת תחמושת, הרי שבלילות הבאים אותם כוחות משוריינים נתקלים באש תופת של מערכים מסודרים המכתרים את המעוזים, ומוכרעים תחת ברד טילי נ"ט – הסאגר הסובייטי.

אודות כרטיס לעולם אחר

מבעד לערפול חושים מפקד הפלוגה יקי ממלמל: 'מרסל, מרסל..'
פני חברו, מפקד המחלקה מרסל, שלוות ורגועות מביטות בו ללא אומר וללא ניע מהסיפון.
פצצת תאורה משוגרת מדי פעם, נפתחת בקול נקישה חרישית אי שם בשמים החיוורים, ומאירה את הכלים הפגועים. לרגע נגלים ההרוגים הפזורים בשטח, וגם חלקים מפנים נגמ"ש, על הגופות המוטלות בו. בתוכו שוכב נשען לדופן, בסמוך למכשירי הקשר, סרן על פי דרגות השדה שלכתפיו. זהו יקי הפצוע, מפקד הכוח המושמד.
הניסיונות לקרוא בשם חברו, המביט בו ללא הרף, נותרים ללא מענה.
'מרסל, מרסל..' הוא חוזר מדי פעם.
גם הפעם ללא תגובה.
ראשו הכרות של חברו, מפקד המחלקה מרסל, מוטל בסיפון, כשגופו מוטל לצדו, עם גופות נוספות בבטן הנגמ"ש.
שרידי פלוגת יקי המושמדת פזורים על פני הדיונות הנמוכות של תעלת סואץ, בין הכלים המצריים הפגועים, לעתים תותח משיק לתותח, חלקם בוערים חלקם עשנים, לא רחוק מהמעוז אליו חשו. פה ושם מחוץ לשלדי הטנקים מוטלים לוחמים, חלקם מפויחים.
***
רק שנים ספורות קודם לכן, בשנת לימודיו האחרונה בתיכון, כאשר העלה התלמיד יקי את המחזה שכתב - בו הציג את הקאפו מאושוויץ כחייל במשוריין המכותר ע"י ערבים בקרבות תש"ח - לא היה מעלה כלל בדעתו שיקלע למצב כה דומה. בודאי שלא היה מדמה אפילו שיקלע לדילמות דומות לאלו של הקאפו, בעיות מהסוג של "רישיון להרוג"...
אמנם לימדו אותו בשיעורי ההיסטוריה והתנ"ך אודות אירועים מרים וקשים, וגם בשיעורי הספרות דיברו אודות ייסורי גיבורים כאודיסאוס, שנקלע למסע של תלאות וסבל ממושך, אך דבר לא יכול היה להכין אותו להתרחשויות שכאלה.
כאבו של יוליסס נראה כאגדה מיתולוגית מרוחקת. גם מנהגי היוונים הקדמונים, שלא היססו להטביע את יגונם ביין, קל וחומר את שמחתם, ונקלעו לפרשיות אהבים שנראו זרות ותלושות מרקמת החיים בהם גדל, תרמו אף הם להעמקת הפער.
אפילו התייסרות גיבוריו של ג'ימס ג'ויס לא היוו הכנה מספקת למצב אליו נקלע, בודאי שלא בתי הזונות של דבלין.
בצבא הכינו אותו היטב להסתערות מטווח קצר, בינוני או ארוך, לטיפול בפצועים ולנקיטת כל האמצעים, גם אם פולשניים, להצלת חייהם. אך לא לימדו אותו כיצד לחדור לתוך נשמתו שלו, כדי לעצור את הדימום שמאיים לרוקן אותו ולהמיתו מבפנים.
לא הועילה גם הספרות הצבאית, שקרא לא מעט בזמנו הפנוי, ואשר הפליאה לתאר ולנתח קרבות קשים, לפעמים נואשים, אליהם נקלעו כוחותינו או צבאות זרים. ניתוחים אשר פירטו מהלכים וניסו לדקדק בכל קוצו של יוד גם אם ללא הועיל. דיוק שכזה, במיוחד מהסוג הטרחני, זכה בפיו לכינוי "תיאורי וופלה", כפי שהיה מתלוצץ עם חברו מרסל. לדעתו, מנסים אותם מחברים פסקניים לשוות אמינות ותוקף לגרסתם על ידי עומס מתיש של פרטים עד לרמת כמויות החימוש והדלק, תיעוד שכמעט מגולל בפני הקורא את מלאי הוופלים ובקבוקי הגזוז אשר לרשות כל כוח...
גם לא עזר מעט החינוך הדתי שקבל מהוריו ומוריו. הלא בבית הכנסת אליו היה הולך מדי יום כיפור, מועד עליו היה משתדל להקפיד, אמרה התפילה: 'מי יחיה ומי ימות... מי במים ומי באש...' אך לא עליו הוטל לגזור דינם של אנשים, הלא אלוהים עושה זאת!...
ואפילו בנועזת שבהצגות שראה על הבימות או חזה ברוחו, כדי לכתוב ולהעלות בעתיד, לא דמיין לעצמו את תפקידו של אלוהים...
קשה להאמין שמישהו ממוריו או מדריכיו יכול היה לספק תשובות ראויות למצבים אליהם נקלע, ובודאי שלא לגאול אותו מייסורי הנפש שטלטלו אותו בעוצמה שרק הלכה והתגברה מרגע שהכתה בו התובנה.
מצבו דרש חילוץ מסוג אחר.
***
הקרב הוכרע לקראת חצות, כאשר רוב הכלים בפלוגת השריון של יקי נפגעו. זמן קצר קודם נפתחה האש ממארב ערוך היטבאשר צפה את בואם ונערך לקראתם. שאר הכוח נפגע בעת ניסיונות החילוץ לאחור. שעה קלה לאחר מכן נדמו קולות הירי ונהמות המנועים. בזמן שהלילה הלך וגווע דעכו גם פיצוצי התחמושת, אנחות הפצועים ובערת הדלקים. בדמדומי השחר הראשונים, כבר שרר שקט מחלט.
מבעד לדממה, אילו היה נקלע מישהו למקום, היה שומע את צלילי Paint it Black – Rolling Stones.
השיר נשמע בברור, בכך לא היה ספק. אמנם בצליל מעט מתכתי ולא באיכות של מערכות שמע סטריאופוניות, שהחלו להיכנס לבתים באותה תקופה, ובודאי שלא בעצמה שנוגנו במועדונים, בהם צליל הבאס לבדו הרעיד את הסרעפת. אך הסביבה לא נראתה כדיסקוטק כלל, ודבר באווירת אותו שחר לא דמה לבמת ריקוד, פרט לעשן ומראה הערפילים אולי.
קולו של קריין גבר לרגע על עצמת המנגינה, בעת שהודיע על שם השיר 'צבע זאת שחור' - הנוהג שרווח ברדיו היה לתרגם שמות שירים ולהקות לעברית - של 'האבנים המתגלגלות' המושמע ע"י תחנת גלי צה"ל, שידורי צבא ההגנה לישראל, לחיילים באשר הם.
עצמת המוזיקה עולה ככל שמתקרבים לאחד הכלים, נגמ"ש פיקוד ישראלי, אשר קרוע בצידו האחורי. על פי רחשי הקשר ברקע מסתבר כי הצלילים בוקעים מרמקול מכשיר קשר צבאי.
הרמפה, הדופן הנפתחת ונסגרת בחלקו האחורי, נתלשה מעצמת הדף הפגיעה, ומונחת בצידו.
עיניו של המ"פ יקי נעצמות ונפקחות לסירוגין. לפרקים עצמת סגירתן יוצרת קמטי מאמץ בצידיהם, כאילו משהו טורד את מנוחתו מבעד לדמדומי ההכרה. גם ידו אינה שוקטת, לפעמים רפויה ולעתים מתכווצת ולופתת את הברך. לפתע היא נשלחת אל עבר מכשיר הקשר ומסובבת את חוגת התדרים עד למעצור. המוסיקה דוממת באחת, וקולות מפקדים נשמעים בקשר.

אודות מפגשים מן הסוג ההזוי

גם ברגעים בהם חוזרת הכרתו, מתקשה יקי להחליט באם הדיונה שמולו מופיעה ונמוגה בגלל אידי השחר העוטפים אותה וגולשים במורדותיה, תאורת פצצת המרגמה שכבתה, או החולשה התוקפת אותו מערפלת את חושיו. הזיה, דמיון ומציאות מתמזגים בפסיפס מוזר, נעים ומציק לחילופין.
מבעד לטשטוש, יקי יודע שאבד את תחושת הזמן, וגם את הביטחון בסדר הכרונולוגי של המראות והאירועים.
הוא כבר כמעט נואש מניסיונו לקרוא לחברו, שהיה עבורו כאח צעיר, מפקד המחלקה מרסל, שנותר דומם ללא מענה.
'ששש... אל תפריע לו, הוא ישן...' מסביר אביו, שנגלה לרגע וממשיך לפסוע לעבר מרפסת ביתם הצופה אל הדיונות, אוחז כוס קפה של בוקר שבת בידו ועיתון מקופל תחת זרועו.
יקי מבחין גם בדמות מוכרת, השרועה בתוך הנגמ"ש. הדמות מוכרת ביותר... כן, זה הוא! יקי עצמו. מין תחושה מוזרה, כאילו צופה בעצמו במין סרט המצולם ממעוף ציפור אשר המרחפת וחגה מעט מעליו, לא הרחק. תחושת הריחוף המוזרה מתחלפת בסקרנות. 'בעצם די נעים' חולפת המחשבה בראשו.
אביו נעלם מאחורי דלת הגזוזטרה, ושוב צץ מראה הפנים שאינם נותנים לו מנוח ומופיעים ללא הרף: מילואימניק מבוגר מאנשי המוצב, הנופל על ברכיו ותופס ראשו בשתי ידיו, בעודם הולכים ומתרחקים ממנו ודוהרים למשימתם במוצב הבא. הבעת פניו תדהמה מהולה פחד, בדומה לנשקף מציור בשם 'הצעקה' של צייר נורבגי, שראה פעם באחת האנציקלופדיות שבבית. את שם הצייר, אדוארד מונק, שכח במהרה, אך הבעתן המטלטלת של פני האיש נותרה צרובה בזיכרון.
לפעמים לא בטוח היה באם לחייל היו פנים משלו, או שהיו אלה הפנים מן הציור... או אולי פניו של האיש ההוא... מתקופת ילדותו המוקדמת, שנחרטו בזיכרונו, זה שנהדף בכוח ע"י אביו ברחוב אלנבי בתל-אביב, ונפל על ברכיו... בדיוק כמו המילואימניק ההוא במוצב.
אחר כך נעלמו, ופניה של חברתו נגלו, ראשה נשען על ידה, בעודה שכובה בחול כשלגופה הביקיני, מראה שהיה מרבה להיזכר בו מאז חופשתם האחרונה בים סוף. גם כאן הדיונה מופיעה ברקע. היא מחייכת בעודו לוטש עיניים אל גופה, ובוחן אותו לפרטי הפרטים, ושלא כהרגלה לא העירה לו על כך ולו בחצי מילה... הרגשת מתיקות מסוימת החלה להתפשט בגופו ולהרפות את שרירי פניו המכווצים, אך הרגשת הנעימות שהחל לחוש חלפה חיש, מהר מדי למרבה האכזבה, שהחלה להתגבש לכעס עם התבהרות מראה טורדני.
מבעד לטשטוש הולכת ומתבררת דמות שנראית מוכרת מהיכן שהוא. גבר גבוה בשנות השלושים לחיי, לבוש בבגדי מחנות הריכוז המפוספסים, ראשו קרח ובעל תווי פנים מוארכים וברורים, אך חסרי הבעה כפני שחקן פוקר.
ספק מזהה אותו, קצת נרגז מההפרעה הפתאומית לחוויה הנעימה שנגוזה, ויתכן אף שקצת מבוהל מהמחשבה שאולי כבר "הגיע לשמים", יקי חש עצמו צועק: 'מי אתה? מה אתה עושה כאן?'
האיש כאילו אדיש לחלוטין לרוגז, מגיב בשלווה, וכהרגלו עונה בשאלה נגדית: 'אתה לא מכיר אותי? אני פרוכטנבאום, הקאפו פרוכטנבאום, כך קראת למחזה שכתבת עלי. כבר שכחת?'
'לא, לא שכחתי, איך אפשר לשכוח אותך.. אתה מת, מה זה אומר שאני רואה אותך? "הגעתי לשמיים"?' שואל יקי.
'להגיע לשמיים..', שפתו התחתונה של הקאפו מתקשתת בעווית בוז מסוים אך די מופגן, 'מצאת לך על מה לדבר? חוששני שזה לא נושא לשיחה עם קומוניסט ואתיאיסט.. '
יקי: 'מה אתה עושה כאן? מי צריך אותך? כאילו אין מספיק בעיות כרגע, בלעדיך'
'סליחה אדון צעיר, לגמרי שכחת? אני לא נדחפתי לחייך ביזמתי, המצב הפוך לחלוטין: אתה דחפת אותי לראשך. לא שקטת עד שכתבת עלי מחזה שלם...' מגיב הקאפו, בעודו ממשיך להציג שאלות נגדיות, טקטיקה שתמיד הייתה מסיעת לו בתמרוניו לרכוש שליטה בויכוח כלשהו שלא החל על פי רצונו ותוכניתו.
שניהם דוברי צרפתית. הקצין יקי מתבטא בה כשפת אם ובמבטא מושלם, גם אם באוצר מילים מוגבל משהו, אשר דיו לקיום היומי. לעומתו, הקאפו מתבטא בשפה גבוהה, כיאות לבוגר האוניברסיטה בפריז, אך במבטא זר וכבד, צליל מזרח אירופי הניכר לאוזן.
'שנה ארוכה ישבת וכתבת עלי מחזה', הוסיף הקאפו בהבעת קנטרנות מסוימת.
'לגמרי נכון', עונה יקי, 'ואני עדיין מסוגל לראות בבירור את השיעור בכיתה... איך כל העניין יצא לדרך'.
***
פלאש-בק מחזיר את מחשבתו לתמונת הכיתה בבית הספר. תלמיד התיכון יקי יושב בשיעור. ברקע דמות מורה קפדן, המדבר תוך שימוש בזרועותיו להדגשה בעת הצורך, גם כשהוא אוחז בידו ערימת דפי עבודות הבעה בכתב, שנקראו אז "חיבור".
הוא אינו שומע את המורה הקורא בשמו 'יקי ', כי אם את שירתה של הנערה ג'ינגליולה צ'ינקווטי, בעודו חולם בהקיץ, בשיר שהרבו להשמיע ברדיו, בהיותה תגלית והפתעת סאן-רמו 64 וזאת בתמימות דעים על פי כל העיתונים.
מכשיר הרדיו נכנס לא מכבר לביתם בדמות קופסא מלבנית גדולה עשויה עץ מהוקצע וחלק מצופה פוליטורה, שבחזיתו לוח זכוכית ועליו סקלת התדרים, וגם עינית ירוקה בעלות נימות ששינו את עוביין עפ"י הדיוק בכיוון התדר. הוא ידע "לצלוף" בדיוק לתדר, בעוד הוריו די מתקשים בכך ונדרשים לשירותיו הטובים, או נאלצים להקשיב בעת העדרו ליותר צפצופים ורחשי רקע משידורי תחנה...
היה משהו בשירתה של אותה זמרת, כפי הידוע נערה צעירה בגילו, שהצליח להרעיד את ליבו, כמו שעשתה להמוני מאזינים רבים אחרים, בכל פעם שהיה שומע אותה. הוא חש כך לא רק כשהאזין, כי אם די היה לו רק להיזכר בה שרה את 'אינני בוגרת מספיק לאהבה'.
לא לגמרי במקרה התלמיד יקי נזכר בשיר הרומנטי. לא רחוק ממנו יושבת נערת חלומותיו. עדיין לא הצליח למסד קשר אך נדמה לו שההתעניינות הדדית, וסירוב עוד לא קיבל, על כל פנים. דחייה, כידוע, הינה חוויה קשה, ממנה רצוי להימנע, שגורמת לחשוב פעמיים בטרם מציעים הצעות.
יקי מביט בנערה, היושבת בשורת השולחנות הסמוכה אליו, ומנסה "להפשיט" אותה בעיניו מהתלבושת האחידה.
המורה שאינו נוטה לשתף פעולה עם הזיות תלמידיו, בנסותו להדביק את קצב העברת החומר הנדרש, מפריע אותו מחלומותיו, בקראו 'יקי', אך אינו נענה.
המורה חוזר על קריאתו 'יקי', וחוזר עליה פעם שלישית ליתר ביטחון, אלא שזו הייתה מיותרת על פי תגובת התלמיד, וארשת פניו החמורה של המורה מתרככת מעט בעת שהוא מסמן בבוהן זקורה את שביעות רצונו מכתיבתו.
יקי קם ולוקח ממנו את דף ה"חיבור" וזוכה לטפיחת עידוד קלה בכתפו.
'הנושא מעניין, כתוב טוב, וראוי לפיתוח. שווה מחשבה מצדך', מוסיף המורה.

אודות סגירת חשבונות

ליד השולחן במטבח, בעוד אימו של יקי מגישה צהרים, נשאלת השאלה השגרתית: 'ז'אק, כך הייתה תמיד קוראת לו אמו, איך היה בביה"ס? החזירו מבחנים?', כאילו מדובר בתוספת קבועה למנה הראשונה...
יקי: 'מבחנים לא, אבל החזירו עבודה ב"חיבור". קיבלתי ציון ראשון בכיתה.'
אימו של יקי מגיבה בחיוך קטן, שקמטים מסוימים בזוויותיו ספק משקפים את מקצת הקשיים בהם מתמודדת, או אולי סתם מסגירים את העובדה שאיננה צעירה עוד. פניה נאות, אך גם שערה שמתחיל להכסיף מסגיר את גילה המבוגר יחסית. הדבר בולט יותר בעת אסיפות הורי התלמידים, ולא פעם חש התלמיד יקי הרגשת אי נוחות שלעומת האמהות הצבריות היא נראית קצת זקנה ולחלוטין בלתי משתלבת. שערה אסוף ברשת אשר נועד לשמר את התסרוקת עליה היו שוקדים ביום שישי במספרה השכונתית: חופפים, "מנפחים" ולבסוף מסיימים בתהליך שנחשב אז הצעקה האחרונה, 'ספריי מאמריקה', תרסיס שנועד לשמר את התוצאה לשעות רבות. עם קצת זהירות מפני הרוח, רשת שיער בבית, ושינה בתנוחה זהירה התסרוקת יכולה להשתמר גם ימים, 'כדי לצאת מהבית ולהראות כמו בן אדם', כך הייתה אמו אומרת. המוטו היה שבחוץ יש להראות 'טיפ-טופ', שנים לקח לו עד שהבין שהדבר עלול היה להיות קשור לכורח להראות טוב בסלקציות, כאשר קשיים שומרים בבית ואין מוציאים החוצה. ואכן בימים שלקראת סוף השבוע, בעת ששערה 'לא עשוי' כדבריה, הייתה ממעטת לצאת ונעזרת יותר ביקי לשליחויות מכולת דואר וכיוצא בזה.
את הימים בהם תסרוקת המספרה נשמרת או ניתנת לשחזור הייתה מנצלת לסידורים שונים שצצו מפעם לפעם כגון תשלומים בעירייה, 'מס מקביל בהסתדרות' לשם ביטוח רפואי בקופת חולים וכדומה. את השפה העברית איננה מכירה, והבירוקרטיה שתמיד תופחת עם הזמן דורשת גם עדכוני טפסים שרק הולכים ומתארכים. אם די היה לאדם בעת שירד מהאוניה בנמל חיפה בשמו ובשם אביו כדי לקבל תעודת זיהוי ואזרחות, עם השנים המדינה ומוסדותיה החלו לחפוץ באגירת פרטים שונים ומשונים אשר נרשמו בטפסים, לפעמים גם בעת ביצוע תשלום פרוזאי ושגרתי לחלוטין. על כן יקי היה מלווה תמידי ומשמש כמתורגמן, ולעיתים כמתווך ומפשר, גם בנושאים שלא ממש מבין בהם, בעת שמתגלעת אי הבנה או מחלוקת.
על הישגים שכאלה הילד יקי היה גאה במיוחד בעת ארוחת הערב, כשאביו היה מקבל דיווח מפורט אודות קורות היום, כאשר יקי מרגיש כשותף מלא לשיחת המבוגרים, מתקן במילה פה ושם, או מסביר את פישרה. אמנם אביו שלט בשפה העברית עוד מימי הגימנסיה העברית בחוץ לארץ אך גם הוא לא הכיר כל מילה, בפרט מאוצר מילות סבך הביורוקרטיה. די מהר גם למד יקי שכדאי לקשור הצלחות שכאלה לבקשות כספיות לרכש כזה או אחר.
אביו היה מגיב על כך ללא היסוס באמרו: 'טעות, על זה אתה חייב לי, ולא אני לך... שכר לימוד' אך היה ממשיך לברר את מהות ההוצאה הנדרשת. לחומרי לימוד בבית הספר ההוצאה הייתה זוכה לאישור מיידי. באשר לכסף לסרט קולנוע בחופש הגדול התגובה הייתה מעורבת ובהתאם להמצאות הפרוטה בכיסו.
אך לא רק בהצלחות מדובר היה בעת מגעים עם הפקידות המנהלת את חיי היום יום. לעתים גם תסכול היה כרוך בכך, וגרוע מזאת, לפעמים גם השפלה. לעתים הפקיד היה מסוגל לשוחח בשפת אמו, או לפחות בשפה הבינלאומית אז - שפת היידיש, אך לא תמיד. הגרועים מכל היו הצעירים הצברים: הם החשיבו עצמם מלח הארץ ומציליה, הפגינו יחס זלזול למי שאינו כמותם, והסתכלו בבוז על "אבק האדם" שהגיע אחרי השואה. חלקם לא היססו להביע מחשבות במילים אודות המעשים הנוראיים שלבטח עשו הניצולים בכדי למלט את עורם... אך בדרך כלל לא ממש הטריחו את מוחם בסוגיות השואה, כי אם סתם היו חצופים שצחקו ולגלגו לשמע מגוון המבטאים הגלותיים. לפעמים היו מעירים ומתלוצצים גם 'ישר בפרצוף', מנהג צברי בו התגאו, ובעוד אמו איננה מבינה לחלוטין במה המדובר, ויותר מכך איננה מעלה כלל בדעתה שכך יכולים להתנהג בני תרבות, קל וחומר פקידי רשויות. הילד יקי שמע והבין.
בהדרגה אך באופן די ברור ואפילו מודע החלו להתפתח גם תחושות כי עליו לגונן על אמו, וזאת כאשר מדובר בילד שגילו פחות מעשר, ועדיין אין ביטחון כלל באם נגמל כבר מ"מציצת אצבע" בזמן שישן... אך לא רק רגש אחריות ובגרות מוקדמת נלווה לכך. לפעמים היה רצון פשוט להחטיף בחזרה, בדיוק כפי שלמדו לעשות כל הילדים בשכונה.
באחד המקרים שהפקידה הצעירה החציפה פנים והפגינה הנאה שנראתה ליקי מרגיזה במיוחד, חלפה מחשבה מסוימת בראשו, אשר שבה והופיעה בעת התארכות ישיבתם. עם סיום הטיפול ובעת שירדו במדרגות נמלך בדעתו והחל עולה שנית, בעודו מתרץ לאמו כי שכח את העט אצל הפקידה ומיד ישוב. הוא חזר למשרד, ולנוכח פרצופה הנדהם הטיח את המילים הנוראיות ביותר שלמד זה מכבר בשכונה: 'חתיכת זונה' סינן ומיהר להסתלק.
החשש העיקרי היה מעמיתיה, חלקם בחורים, שיכלו להשיב לו כגמולו, גם בסטירה. למרבה ההפתעה הרגיש שמילותיו לא הרגיזו כלל את עמיתיה, אפילו נפלו על אוזניים קשובות, וזאת למראה החיוכים שהספיק לראות והגיחוך ששמע מבעד לגבו. באותו רגע למד שיעור ראשון ומאלף בטקטיקה, שאותה ילמדו אותו בעתיד בקורס מפקדי הפלוגות: שתמיד עדיף לתקוף ולקרוע פרצות במערך היריב במקומות שאינם נהנים מחיפוי הדדי...
'יופי. אני בטוחה שתמשיך כך' מגיבה אמו על תוצאת ה"חיבור", 'זה הדבר העיקרי שאיתו תצא מכאן לחיים-הישגים וציונים טובים.' פניה מרצינים מעט, אם כי משהו מהחיוך עדיין נותר מרחף שם 'אין לנו שום דבר אחר לתת לך.. אני קצת חוזרת על כך כמו תוכי, אני יודעת... אבל זה לא אומר שלא סומכים עליך. עשיתי היום דג פילה ברוטב עגבניות, לפי המרשם הבלקני שקבלתי, כמו שאתה אוהב', אומרת בעודה מגישה את המנה העיקרית.
'אבל אמא, קיבלתי ציון ראשון, מה את דואגת? קיבלתי גם המלצה מהמורה לפתח מחזה על פי החיבור. משהו רציני, שנותן פטור מ"בגרות" בספרות, אחת משש בחינות עיקריות. תהיה לי יותר עבודה במשך השנה, אבל פחות עומס בבחינות.'
'אני סומכת עליך', היא חוזרת ומאשרת 'תמיד ידעתי שאפשר לדבר איתך ברצינות, עוד כשהיית ילד קטן כבר היה עם מי לדבר... טעים לך הפילה? אבא פחות אוהב עם רסק עגבניות, אבל קצת קשה למצוא משהו ששניכם יחד ממש אוהבים, אז פעם ככה ופעם ככה... ממש מחזה? הצגה? בודאי תציגו אותה בסוף השנה. על מה ההצגה?
'הצגה ממש, תפאורה, תאורה, הכל. אני אכתוב, אני אביים. חברים מהכיתה ואני נציג בסוף השנה. יהיה לי מנחה לפרויקט. מחזאי מקצועי. נושא ההצגה איש שהיה במחנות, באושוויץ, מגיע לישראל אבל העבר רודף אותו...
'דווקא אושוויץ?... חסר נושאים?..' אימו של יקי נשמעת מוטרדת למדי. 'חסרות לך דרמות? פה בישראל? כל יום יש איזה סקנדל חדש...' אומרת כאשר חיוך קטן שוב מאיר את פניה.
יקי: 'כל מה שקורה "פה" איכשהו תמיד קשור ל"שם".. אי אפשר לברוח מהעבר. גיבור המחזה קאפו שנלחם בירושלים, ב- 48, אבל לעולם לא סולחים לו.'
לרגע אימו של יקי מזדעזעת. החיוך נותר קפוא בפניה, אך עיניה הועמו. יחד עם זאת היא מנסה לשלוט ברגשותיה: 'אתה יודע שקשה לי עם הזיכרונות האלה.. אבל בסדר , אני סומכת עליך. עשיתי פודינג תפוזים וגם נשאר קצת פודינג ווניל מאתמול, איזה אתה רוצה?'
כלי האוכל מורדים מהשולחן אל הכיור, ובעוד אמו שוטפת כלים, יקי יושב אל השולחן המתקפל שהשעוונית הוסרה ממנו, וכעת ניתן להבחין בציפוי הפלסטיק דמוי הפורמייקה שמודבק למשטחו. הוא שולף מחברת מהתיק, כותב משהו בעט, נושך קצת את קצהו, אח"כ חוזר ואוחז בו, מוחק, מגביר מעט את עצמת המוסיקה ברדיו, מתופף באצבעותיו, מהרהר, וממשיך לכתוב.
מדי פעם תולש דף, מעתיק ממנו מספר משפטים למחברת, ואחר כך מועך אותו תוך כדי גלגולו לכדור נייר. ליד סל האשפה על הרצפה הולכים ומתאספים מספר כדורי נייר שהושלכו והחטיאו. מרדיו טרנזיסטור נייד שניצב בכוננית המטבח בוקעים קולותיה להקת 'הקדושים' (The Hollies) .
המחברת שהייתה דקה פעם, הולכת ומתמלאת בדפים כתובים אשר מנפחים את עובייה.
***
לרגע נראה שהכרתו של המ"פ המוטל בנגמ"ש שוב מטשטשת. למעשה לא היה בכך חידוש, כי התופעה חזרה ונשנתה מאז פציעתו. גם כשהיה בהכרה, כבר לא היה בטוח בכך, וההזיות נראו לפעמים כחוט מקשר עיקרי בין המצבים.
מבין הערפילים הוא מבחין שנית בדמותו של הקאפו, שנשמע דובר כשהפעם כעס מסוים בקולו: 'ואגב, הצגת אותי באור לא כ"כ חיובי הייתי אומר: משתף פעולה, אפילו בוגד. הקאפו פרוכטנבאום במחזה שלך אלים, נטול רגש, חסר רחמים, אפילו רוצח... ומה לא? בסוף השנה ביימת והצגת אותי בפני כל בית הספר התיכון. לא ביקשתי זאת ממך, שכחת?'
'לא שכחתי' עונה יקי. ' נכון, כתבתי והמחזתי במסגרת כתה י"ב, מטלה לבגרות, Nothing Personal, ' היה זה ציטוט נפוץ מדברי דון קורליאונה בסרט שעלה לאקרנים בשנת 73, 'בוא לא נעשה מזה עניין, מה אתה מציק?'
'אני מציק?' שואל הקאפו. 'אולי אתה מציק לעצמך? אולי המצפון מציק לך? אולי חרטה על הדרך בה "הרגת" אותי במחזה שלך?'
יקי: 'חרטה? על מה ולמה?'
הקאפו: 'הייתה לך ביקורת נוקבת במחזה שכתבת על תופעת הקאפו. הוקעת את האשליה הגדולה של היהודים שסירבו להאמין שאפשר לשלוח אנשים להשמדה, את "ההליכה כצאן לטבח", שאיפת היודנראט לרצות את הגרמנים בניסיון להרוויח זמן, וכל החוכמה שלכם בדיעבד, הצברים, אודות יהודי אירופה בשואה. אולי יש לך קצת מחשבה שנייה? בעיות עם מצפונך?..
'מתחילה להיות לי בעיה עם סגנון הדיבור שלך', עונה יקי. 'אתה נואם... איזה מין דיבור זה? ובכלל, למה אתה מציק לי?'
אני מציק? אני לא מכיר אותך, לא שמעתי עליך. מכל האנשים בעולם בחרת לכתוב דווקא עלי? ביקשתי ממך? לא מכיר אותך בכלל. הקאפו פרוכטנבאום, שזה אני, מת מזמן, נמנה על הרוגי קרבות רמת רחל מתחילת שנת 1948, השנה שבה בכלל נולדת, נכון?'
'פחות או יותר, בשנת 47' משיב המ"פ, ספק בהתגוננות, 'במחנה עקורים בצרפת..' ולנגד עיניו מופיעים קטעי יומני חדשות מצולמים המתעדים את מחנות הפליטים היהודיים שמילאו את רחבי אירופה שלאחר המלחמה.
'זה מסביר את הצרפתית שלך', אומר הקאפו בטון מרוכך יותר 'כמעט ללא מבטא זר, לחלוטין לא כמו שלי... כל משתף-פעולה עם הגסטאפו בזמן המלחמה יכול היה לזהות אותי כזר וחשוד, בשנייה הראשונה שפתחתי את הפה...'
'נולדתי במחנה עקורים בצרפת', ממשיך יקי, 'אח"כ הפלגנו באוניה אקסודוס, והמשך הסיפור ידוע.. פריגאטות בריטיות השתלטו, והכריחו אותנו לחזור למחנות העקורים בגרמניה... התמונות והמראות של אקסודוס והמטען האנושי שעליה התפרסמו ועשו רעש בכל העולם', מוסיף 'אפילו בסרט', ומנסה לחייך אך ללא הצלחה.
'אקסודוס!? אז אתה גיבור גדול בטח...' נראה ששוב משהו חורה לקאפו, והוא החל מצקצק בלשונו בציניות, 'אז זה מה שנותן לך את הזכות והסמכות לשפוט אותי! גיבור ישראלי... היית באקסודוס', הכעס מגביר את קולו, 'החיתול שלך היה באקסודוס זה הכל, החיתול שלך וקצת קקה שעשית לתוכו... אתה חושב שאלמלא שחטו אותנו קודם באירופה, במאסות, מישהו היה מתרגש מכם בכלל? "גיבורי אקסודוס"?
יקי מופתע קצת מההתקפה המונחתת עליו, וזוקף גבה 'למה אתה טוחן לי את המח?'
הקאפו נראה כמתעלם מהשאלה ותחת להשיב עליה במישרין הוא עונה בעקיפין: 'ברור שאתה לא כל כך אוהב את דברי, מן הסתם לא בתוכן ולא בסגנון. נכון, הם בנויים גם על רציונליזציה וגם קצת "אידיאולוגיה", כפי שאתם מכנים זאת, ויתכן שלכם חסר גם מהאחד וגם מהשני... אבל כך היינו וכך דיברנו.
יותר מזה: כך חיינו. בשבילנו אידיאולוגיה לא הייתה מילה במירכאות, כי אם דרך חיים. חיינו בדור ששינה את העולם, לא רק שר שירים על כך... כן, אנחנו שינינו את העולם, אם לא איכפת לך. הרסנו עולם ישן, ובנינו חדש.
לכן יש לנו הזכות לדבר באיזה אופן שנרצה, ולכם כדאי להקשיב! לפתוח טוב טוב את האוזניים, וגם את הראש.'
'אלוהים אדירים', אומר יקי, 'למי יש כוח לנאומים ו"אידיאולוגיה"?'
הקאפו: ' אותנו לא היו מכנים "דור האספרסו"...'
'עברת למכות מתחת לחגורה?' שואל יקי ולא ממתין לתשובה אלא ממשיך במה שנראה כהחלטה "להשיב אש": ' אתה מעודכן לא רע לגבי מי שמת כבר ב-48, מה, העיתון פראבדה ממשיך לחלק עיתונים למנויים גם בשמים? אמרתי לך, תפסיק עם מילים מפוצצות כמו "אידיאולוגיה", לאף אחד אין כוח לזה, ועוד פחות מזה להטפות מוסר...כל אחד שמבוגר מאתנו בעשרים שנה חושב שכבר יכול להטיף לנו מוסר...
באיזו זכות?'
'ואתם הצעירים חושבים שאתם יכולים לשפוט הכול! הכול אתם כבר יודעים. חשבת שיש לך הזכות לשפוט אותי, ולהעניש. מה נתן לך את הזכות הזו?' השיב הקאפו, תוך הטלת ספק שנלקח מהתחום המשפטי, 'המגרש הביתי' שלו. 'על מה ולמה?
חיסלת אותי במחזה שלך כבוגד שנחשף על ידי חבריו ברגעי לחימתם האחרונים, בהיותם מוקפים ע"י חיילי לגיון ירדני ולוחמים ערביים מכפרי ירושלים.
זה מה שהיה חשוב לך? נקמנות? לראות את הקאפו מוצא להורג ע"י חבריו, ברגעי החיים האחרונים במשוריין שגורלו כבר נחרץ?' ומפנה את גבו במחווה הפגנתית.
'טוב, לא צריך להגזים בכעס ורוגז, לא הרגתי אותך באמת', עונה יקי, 'רק בהצגה...'
***
מבעד לדמדומי ההכרה חולף בראשו של המ"פ פלאש-בק ממערכה במחזה, 'מות הקאפו'.
למרות הזמן שחלף מאז התיכון, מספר שנים ללא ספק, פרטי ההצגה והטקסט שכתב עבור כל המשתתפים חרוטים היטב במוחו, וכך גם ההתלבטויות שקדמו לגרסא הסופית.
פרוכטנבאום, כעת חייל ישראלי בחאקי בהיר של תש"ח, לכוד במשוריין פגוע.
להבדיל מן הפעמים הקודמות, בהן חשב אודות הסיטואציה, טעמה הפעם שונה, מריר יותר: די ברור חוסר הסיכוי והדמיון למצבו שלו בדיוק.
הכוח מכותר ע"י הלגיון הירדני ולוחמים מהכפרים הערבים, בעת המצור על ירושלים בתש"ח, התחמושת הולכת ואוזלת, וכך גם הזמן שנותר להם לחיות.
מראה תפאורת ההצגה מתמקד בחלקו הפנימי של משוריין "סנדוויץ'' והאנשים הלכודים בתוכו. לאחד המפקדים קסדה בריטית שטוחה על ראשו, לחברו כובע גרב בסגנון פלמ"ח שנועד לפאר בלורית מרשימה גם אם הגנה לראש אינו נותן. שלושת האחרים גלוחי ראש, דבר המדגיש את זרותם, וגם מדיהם מרושלים ואינם כפי מידתם. השלושה נראים קצת אבודים ומבולבלים, ובעצם קימת סיבה טובה לכך: הם אינם חיילים כלל, כי אם עולים שהורדו מהאוניות ונשלחו לקרב. שני המפקדים דוברים עברית, ומנסים לבקש סיוע בקשר כדי לחלצם.
השלושה אינם דוברים עברית פרט למילים בודדות, שלימדו אותם בחורי הפל-ים שפיקדו על הספינה בעת ההפלגה. מילים ספורות שהם מכירים בלשון הקודש משעת התפילה אינן ישימות למקום ולסיטואציה. מדי פעם הם ממלמלים ביניהם באידיש.
אחד החיילים דוברי אידיש מנסה לדובב את חברו הפצוע, השוכב בעיניים עצומות, בעודו חובש את מקום פציעתו: 'ואן האסט דו גקומען נאך איזראעל (מתי הגעת לישראל)?'
'נאכטען (אתמול) ' , הפצוע דובר האידיש עונה, בעוד עיניו עצומות.
'נאך גלילה שיף (עם האניה גלילה)?' החייל דובר אידיש ממשיך בניסיונות הדיבוב.
'יו (כן) ' , עונה הפצוע, עדיין בעיניים עצומות.
'איך אווך (גם אני) די זעלבע זאך (אותו הדבר). נאכטען נאך גלילה שיפ, יעצט נאך קריג.. (אתמול באניה גלילה, כעת במלחמה..)', דובר האידיש איננו מוותר על ניסיונות הדיבוב, וזאת כפעולת הסחה בעת שהשלישי, פרוכטנבאום, מטפל בפצעיו.
הפצוע פוקח עיניו, נראה מאושש מעט, וסוקר בעיניו את חבישת ידו.
בזמן פעולת החבישה מופשל שרוולו וניגלה מספר מקועקע על ידו 43057. הפצוע מביט בפני חובשו, פוער עיניים ולוחש : 'קאפו פרוכטנבאום, קאפו פרוכטנבאום..' ומנסה להדוף אותו ממנו.
השני מקרב החיילים דוברי האידיש נחרד למשמע השם: 'קאפו פרוכטנבאום? יו (כן)'
'יו, איך בין פרוכטנבאום, די קאפו פיר בלוק צען (כן, אני פרוכטנבאום, הקאפו מבלוק 10)' מודה הקאפו פרוכטנבאום, באידיש.
'דו ביסט א "מויסער" פיר די נאצים (אתה "מוסר" (מסגיר, בוגד) של הנאצים) ' , צועק בהתרגשות השלישי, ויורק בפניו.
'מה הם רבים שם "הסבונים" ?' רוטן אחד המפקדים הישראליים שקולט סוג של מהומה בזווית העין, בעודו עסוק בקשר. הוא נעזר בכינוי לא מחמיא במיוחד הרווח ומיועד לניצולי מחנות ההשמדה, תוך רמז ברור לתוצרים התעשייתיים של מכונת הרצח באושוויץ - סבון המתבסס על שומן אדם. הרמז המשתמע נוגע תמיד ב"אשמתם בהליכה כצאן לטבח". 'על מה המהומה?'
'אני מבין קצת אידיש, מתברר שאחד מהם היה קאפו...' עונה המפקד השני. 'אין הבדל, "סבון" קצת יותר גדול מהאחרים, זה הכול', מגחך בביטול, וקורא לעברם 'מצאתם לכם זמן לריב ולחסל חשבונות... ממש עיתוי מושלם. אם לא תגיע התגבורת בזמן יחסלו פה את כולנו.' הוא חוזר להמשיך לקרוא במכשיר הקשר: 'מבקש תגבורת, דחוף, עבור, מבקש תגבורת, דחוף, עבור, תגבורת, דחוף...'
המפקדים אינם מקדישים להם תשומת לב נוספת, כי אם מתרכזים בקשר, בעוד ההמולה והויכוח נמשכים ביתר שאת, על רקע קולות ירי וכדורים ניתזים ההולכים וקרבים למשוריין הנצור.
'איך? איך בין א "מויסער"? (אני "מוסר"?)' מתריס הקאפו לעבר עמיתיו, 'איך בין איין קומוניסט (אני קומוניסט).'
הקאפו עובר מאידיש שלא שגורה בפיו לצרפתית. הדבר משפר את ביטחונו ואת קצב דיבורו. לרגע הוא מפסיק להיות אדם מובל על ידי אחרים וחוזר להוביל ולהנהיג: 'בשליחות ובהוראות תא המפלגה קיבלתי את תפקיד הקאפו בבלוק,' בהפכו במכוון את סדר המילים כדי להדגיש את מניעיו 'תמיד הייתי "חייל של המפלגה". המפלגה צודקת. תמיד צודקת. המפלגה היא שניצחה את התמנון הפשיסטי, והצבא האדום הוא זה אשר שיחרר את אושוויץ וגם את מרבית המחנות האחרים, שכחתם? '
דובר האידיש השלישי פונה לחברו הפצוע ומנסה להסביר ולתרגם את הנאמר בנימת זלזול 'גורנישט.. א-פרופגנדע (כלום.. תעמולה)'.
פרוכטנבאום, במנותק מהסיטואציה, לרגע נשמע כמתעלם לחלוטין מן המציאות ומדמה לעצמו שהוא נושא נאום בפני וועידת המפלגה: 'פרידריך יקלן, גנרל האיינזצגרופן, מתכנן ואדריכל חיסול היהודים בבורות ההריגה בריגה ובאבי-יאר, בזמן שנשפט אחרי המלחמה בלטביה, שלח בקשת חנינה לסובייט העליון ולמפלגה הקומוניסטית. עיתון המפלגה כתב כי הנימוק שהציג גנרל יקלן היה רצונו להישאר חי כדי להיות מסוגל לכפר על פשעיו... הבנתם? ארכי-רוצח נאצי פונה למפלגה בבקשה לאפשר לו לכפר על מעשיו, אז תגידו לי אתם, ניצחה המפלגה הקומוניסטית או לא ניצחה? אתם תגידו.'
שקט נהיה במשוריין לרגע, וגם קולות הירי מבחוץ פסקו זמנית.
חוט מחשבתו של יקי ניתק לרגע, ועובר מבימת ההצגה אל חזיון גיא ההריגה, לבורות.
הוא מדמיין עצמו שוכב שם ביער, בסמוך לילדי הכפר השכן שבאו להציץ במחזה מבעד לשיחים שבין העצים בגבעה. ממש בערוץ לרגלי הגבעה חפור הבור, שכבר התמלא גוויות יהודים בחציו, ורק שתי נשים נותרו עומדות, אוחזות בידיהן ילדים. רוב היורים כבר נראים הולכים בשביל לכינוס ארוחת הצהרים, כאילו דבר לא אירע.
חייל אחד לוקח לגימה הגונה מבקבוק וודקה, בעוד חברו פוקד על אחת הנשים להרים את ילדתה בזרועותיה, ומדגים לה בזרועותיו את הגובה הנדרש לאחיזת תינוקה, בגובה הפנים.
האישה מצייתת ומרימה את תינוקה, בעוד החייל נוטל את הרובה שתלוי על כתפו לידיו.
בשלב זה, צץ רעיון במוחו של החייל הלוגם, והוא מסמן לחברו בידו שימתין רגע.
הוא מוציא מצלמה מתוך תרמיל שתלוי בצידו, ומסמן לעמיתו לכוון את נשקו.
הוא מכוון בזריזות את המצלמה לצילום המחזה, מראה שממש כמותו חרוט בזיכרונו של יקי היטב מתמונה ידועה שהתפרסמה מאז בספרים רבים.
הצלם עוסק במלאכתו בעוד החייל יורה בתינוק המונף, ולאחר מכן בראש אימו.
היורה שהוא בעצם איש ז'נדרמריה מקומית, ובעל מדים שונים מהחייל הגרמני המצלם, פונה לאישה בשפתה בשאלה: ילדתה כבר איננה תינוקת כי אם מעט בוגרת יותר, כבת שש או שבע. את התינוקות יש להרים לגובה הראש, אך על פי ההוראות, הילדים אמורים לעמוד על רגליהם שלהם. כעת רק נותרת הדילמה במי לירות קודם, ובשאלה זו הוא פונה לאם.
האם מכסה את עיני הילדה, הנאחזת בשמלתה כל אותו הזמן, ומסמנת לז'נדרם על הילדה.
הוא ממלא אחר בקשתה האחרונה, יורה בילדה, שנתלשת מאחיזתה ונזרקת לנקודה מרוחקת בבור, טוען שוב את נישקו, מרים לגובה הכתף, מכוון ויורה באם.
חברו מניף בוהן לעומתו, וניגש אליו עם בקבוק הוודקה לתגמל אותו על הצילום המושלם שבוצע.
בעת הליכתם בשביל, בדרכם לארוחה, פניהם נגלות בעודם הולכים וקרבים לעיני יקי. בניגוד לצפוי פניהם נאות, מגולחות למשעי, נקיות וסימפטיות, ואינן דומות כלל למראות דרקולה או "מפלצות אדם" בסרטים. פנים, שאילו היית חולף בסמיכות אליהן ברחוב, יכולת להיות סמוך ובטוח שאלו הם אנשים רגילים לחלוטין, ממש כמונו.
חזיון בורות ההריגה נגוז וחוזר מראה המשוריין בהצגה.
החייל דובר האידיש מנסה להשיב לקאפו בצרפתית מרוסקת שלמד מחברים בבלוק: 'לדבר יפה אתה תמיד ידעת, אבל כאן לא וועידת המפלגה. תכל'ס, רצחת או לא רצחת?'
הקאפו: 'נכון, הרגתי, גם בשליחות המפלגה ולפעמים בהוראת אנשי האס-אס. אני אומר "בשליחות המפלגה" לא כדי לחמוק מאחריות כפי שעשו הנאצים במשפטי נירנברג, שניסו לבלף ולחמוק מחבל התלייה בטענות שקריות "שרק מילאו פקודות".. אני לא "רק מילאתי פקודות" - כל הוראה של המפלגה הייתה שליחות עבורי! כך חשבתי אז, וגם כיום. תכל'ס, עובדה שניצחנו'
החייל השלישי צועק על הקאפו בערבוביה של צרפתית ואידיש: "אותי לא מעניינת המפלגה, מעניין אח שלי.., רצחת אותו ב"מהומות המרק", כן או לא?'
הקאפו: 'כן, נאלצתי להקריב מישהו, ב"מהומות המרק", הוא היה 'מוזלמן', לא היה שורד חודש, ואני, הייתי חייב לספק לגרמנים את ליטרת הבשר באותו הרגע, אחרת היינו סופגים ענישה קבוצתית: האס-אס-מאן היה יורה במקום בארבעה חמישה, ותולה עוד מי יודע כמה.. כן רצחתי, אתה חושב שנהניתי מכך? זו חובת המנהיג. להקריב את הפרט, כדי להציל את הכלל. לא ביקשתי את המנהיגות הזו, את האחריות לגורל אנשים שבמילא נידונים למוות. דרשו ממני, חברי המפלגה, ואינני מסרב למפלגה, כבר אמרתי."
'אותי לא מעניינת המפלגה, החייל חוזר לאידיש, 'כבר אמרתי לך, ומצידי אתה יכול לכתוב לה מכתב אחרון עכשיו, למפלגה שלך. תספר כמה שאתה נאמן להם עד לרגע האחרון... את אח שלי אתה הרגת, וכעת תמות כאן, אני לא צריך "הוראות מהמפלגה" בשביל זה. אתה תמות כאן ועכשיו'.
הוא איננו משתהה ואינו מהסס, כי אם מכוון קנה לראשו של הקאפו ויורה מטווח אפס.
***
תפאורת משוריין-סנדוויץ' תש"ח נמוגה בראש המ"פ, ותחתיה מופיעה תמונת מראה פנים הנגמ"ש הפגוע על גדות התעלה.
'יפה, יפה,' אומר הקאפו בנימת סרקזם, 'איש של מילים... מילים כדרבנות. מחזה דגול... הנייר סופג הכל, אין ספק.'
הייתה זו מכה מתחת לחגורה ועלבון שצורב ממנו אין, זה הפוגע בנקודה הרגישה של היוצר, בעבודתו. הגוש שיקי חש בגרונו השתחרר ממנו ממש בפראות. הוא לא חשב פעמיים בטרם ירה לעברו: 'נכון, איש של מילים, וגם אתה, רק אצלי לא היו מעמידים אלף איש בקור מקפיא כדי להקשיב לנאומי...' הוא מתפרץ.
פגיעה ישירה, קטלנית; כפגז חודר שריון הפוגע בחיבור התובה לצריח, מעיף אותו באוויר והופך אותו על פיו. הקאפו נותר המום, אחר כך מלמל 'חשבתי שידוע לך שלא חיפשתי קריירה שכזו... אולי אין בכלל מקום לדיאלוג...' הוא עוצר מלדבר, אך הזעם הולך וגואה בתוכו. פניו מחווירות מכעס, וכלי דם הולך ומתבלט ממצחו, כאומר להתפקע.
יקי הכיר תגובות שכאלה מאירועים בעבר, בהם אביו חווה תסכול וצער, ודווקא התגובה המאופקת הכולאת הכל מבפנים הייתה מפחידה את אמו וגורמת לה להזדעק ולצאת מגדרה בניסיונה להרגיעו. 'אסור להתרגז ככה,' הייתה ממלמלת, 'שלא תקבל אירוע לב, חס וחלילה! אתה חייב לחשוב עלינו... אסור לך להתרגז ככה'.
גם יקי לא נשאר אדיש לכך: 'די, תירגע, לא התכוונתי, אתה לא חייב להגיב כך לכל פרובוקציה... לא באמת התכוונתי לכך. האמת היא שגם אני יודע כמה קשה לאכוף משמעת, ואת המחירים שמשלמים על התרופפות משמעת'.
הקאפו נראה כמתחיל להירגע, אם כי עדיין נסער מספיק כדי להעדיף לשתוק.
יקי חש בזאת, וממשיך בדיבורו: ' משלמים מחירים יקרים מאוד על התרופפות משמעת, זה ברור, אך יחד עם זאת יותר מדי פעמים אכיפת המשמעת מנוצלת בדרך מכוערת מבזה ומשפילה. את השרות הסדיר שלי עשיתי בצנחנים, ואני לא אכנס כאן לתיאור של מסכת הפגיעות בחיילים, "טירטורים" קראו לזה, אומר רק שעד עצם היום אינני מבין כיצד דברים שהובאו על ידי הסדיסטים שבקרב המפקדים הפכו לנורמות וסטנדרטים בחטיבה.'
הקאפו עדיין שותק, ויקי ממשיך: 'זכור לי ביקור של מפקד החטיבה בפלוגה שלנו, בשיא תקופת הטירטורים וההשפלות, כמובן שתמיד על חשבון שלוש ארבע שעות השינה הבודדות שהקצו לנו. היו 'מצמידים אותנו' לגרוטאת תותח, או מרגמה, והופכים אותו "מתנייע", כלומר מריצים אותנו מפה לשם, בעודנו נושאים אותו. אם היה נופל, הייתה נמחצת למישהו רגל, לכל הפחות. מדי פעם היו מעמידים אותנו, פוקדים עלינו להניף את הגרוטאה על-על ולכוון לשמים ריקים בכדי 'להפיל מטוסי אויב', בעוד הסמל, 'נפוח משינה בכל שעות היום' כדבריו, נושא דברו, ונושא... ונושא... כמובן רק דברים, בעוד את משקולות המתכת נושאים אנו בידינו. לעתים נדמה לי שכך נולדה ראשיתה של הצגת הסטנד-אפ – הצגת היחיד מול קהל. אנחנו היינו קהל נח ביותר למען האמת, חדור מוטיבציה לרוץ ולשאת כל גחמה ככל שרק יחפצו המפקדים, גם אם חסר כל הבנה באשר למהות "התמרונים".
ובכן, מגיע המח"ט, ומדבר אלינו על המצב הכללי והיערכות צה"ל והחטיבה, ובסוף המפגש הקצר שואל: 'יש תלונות? יש שאלות?'
סגל הפיקוד עמד סביבנו, וזה היה מספיק כדי לגרום לנו להחריש. לא רק אנחנו ישבנו דוממים ושותקים כדגים... אפילו הזבוב שהיה חג מסביבנו נדמה כאילו קפא במקומו, כדי לא למשוך תשומת לב ולזכות ברישום בפנקס הכתום של המ"כ - ספר ניהול החשבונות, שתמיד היו מיושבים בשעות לילה מאוחרות...
'אין תלונות, יפה' אמר המח"ט וחייך למפקד הפלוגה.
'אף פעם אין תלונות בפלוגה,' אמר המ"פ, 'כנראה שאין סיבה,' וגם הוא חייך. היה זה צחוק של שותפים לדבר עבירה... כל אחד חייב היה לדעת כי מדובר בשקר: כשליש מאנשי הפלוגה לפחות סובלים מבעיות חמורות שנגרמו על ידי המפקדים, החל מנימול ותחילת נמק ביד וכלה בשברי מאמץ ברגל.
'ברור שלא היה מקום לחיוכים שכאלה,' אומר יקי, 'מעבר לפגיעות ופציעות מיותרות, אולי אף ניסיונות התאבדות פה ושם, אני יכול להגיד לך בלב שקט, שבחלק מן המקרים, כאשר אותם מפקדים צעקו פקודת הסתערות לחייליהם בקרב, הקנה לא בהכרח תמיד כוון בראש ובראשונה לאויב שמנגד...'
הקאפו: 'וזה מה שעשית לי בדיוק, במחזה שלך, הוצאה להורג בירי חיילינו. תודה רבה.'
יקי: 'נכון, כמחזאי, גרמתי לחיסולך במחזה ע"י חבריך, ואתה? באת לחסל חשבונות עכשיו? אל תתאמץ, זה יקרה בלאו הכי.'
הקאפו: 'אל תדאג, אנחנו, רוחות המתים, לא יכולים לעשות לכם כלום, החיים, רק להטריד את מנוחתכם, זה הכל. במיוחד אנחנו - סתם "סבונים", ואתם הלא כל כך גיבורים, ה"צברים".. '
' אני גיבור גדול...יופי, ואתה חכם גדול, פה גדול!... לא פלא שכולם שנאו אותך באושוויץ...', הפעם הקצין יקי מאבד את השליטה בקולו ומתרגז 'לא צפיתי שאדם משכיל ובעל ניסיון חיים כמוך ידבר כמו אידיוט!
אנחנו חווינו את השואה כמוכם, ואולי אפילו יותר.' את המשפט האחרון השמיע יקי ללא כעס, אך בהטעמה שנועדה להדגיש כי מתכוון לכל מילה.
'באמת? אתה יכול להסביר?' נראה כי הקאפו לא רק מופתע כי אם מתמלא סקרנות אמיתית, 'איך?'
'בבקשה,' אומר הקצין 'עכשיו תורי לתת לך נאום קטן: אף לא אחד מכם נחשף למלוא המימדים המפלצתיים של השואה, אתם לחמתם את ההישרדות היומיומית, נכון! אבל לא ידעתם את היקף הזוועה כמונו, שכבר כילדים צפינו במשפטי נירנברג.
בחלומות, כשהייתי אחד מילדי יאנוש קורצ'אק, אני כבר ידעתי את הסוף. הבנתי במשך כל החלום את מה שרק הוא ידע, ש"טיול" זה הוא למחנה המוות.'
***
המ"פ יקי חווה שוב את החלום, שחזר ונגלה לו פעמים רבות בילדותו.
הילד יקי עם תרמיל על גבו בקרב ילדי בית היתומים של קורצ'אק הנאספים ליציאה לאקציה. הילדים הגדולים אוחזים בידיהם את הקטנים מהם.
קורצ'אק בראש, וצוות המורים והמדריכים בקרב כיתותיהם.
קצין גרמני ניגש את קורצ'ק ונראה כמציע דבר מה, אך הרופא היהודי נראה מסרב באדיבות, על פי הנד ראשו. הקצין מושך בכתפיו ונסוג הצידה.
קבוצת הילדים ממשיכה בצעידתה, מוקפת בשוטרים יהודיים וגם חיילים גרמנים חמושים שאוחזים בכלבים נובחים.
הילד יקי צועק בערבוביה של עברית וצרפתית: 'ילדים, לברוח, אסור לעלות לרכבת. הטיול הוא לתאי הגזים בטרבלינקה, לברוח!'
הילדים אינם שומעים אותו, או שמא אינם מבינים את שפתו? על כל פנים ממשיכים לצעוד. גם כלב נובח עליו ומחריש אזני כל.
הילד יקי צועק בהיסטריה: 'ילדים, לברוח! '
הכלב מגביר את עוצמת נביחותיו, והילדים אינם שומעים כפי הנראה את צעקותיו, כי אינם מגיבים כלל. הכלב שולח שתי רגליים לעבר כתפיו בעודו נובח, מטלטל את כתפיו ומקרב פיו לצווארו. ברגע זה יקי הילד מתעורר מחלום הביעותים ומבחין באביו האוחז בכתפו.
האבא, בצרפתית, בעודו מטלטל בעדינות את כתפו: 'זאק, תתעורר, תתעורר! '
יקי מתיישב במיטתו, שטוף זיעה.
האבא, בצרפתית: 'אמא שמעה אותך צועק, חלמת משהו? הנה, קח כוס חלב, זה מרגיע.'
יקי שותה את הכוס עד תומה: 'תודה אבא, אתה יכול לחזור למיטה. מצטער שהערתי אותך...'
'בסדר', מנער האבא קלות את ראש הילד ואומר, 'לילה טוב'.
***
המ"פ הפצוע שוב רואה את הקאפו מולו 'כילד ידעתי את "סוף הסיפור", מה שרובכם לא ידעתם עד לרגע האחרון ממש.
ידע הוא דבר חשוב כל עוד קיימת אופציה להשתמש בו וסיכוי הנצלות ולו קלוש, אך כאשר אין אופציות כבר עדיף היה לכם לדעת פחות...'
'אולי אני פחות אידיוט ממה שנדמה לך, אבל אני מבין מה שאתה אומר', מסכים הקאפו.
'גם אני חשבתי כמוך, שעדיף לנסות להינצל, גם אם הסיכוי אחד למאה או אלף. ניסיתי לשכנע שעדיף כך מאשר להפוך לחתיכת סבון, זה לא עזר.
כמעט שאיש מהנידונים בסלקציה לא ניסה. כינוי יפה הדבקתם לנו, אולי בצדק.
הנה, אתן לך דוגמה.
בינואר 1944 נבחרו שמונה מאות יהודים להישלח לתאי הגז. הם רוכזו בשני צריפים ריקים. בכל אחד, ארבע מאות נידונים למוות - שתי דלתות - ליד כל דלת זקיף, אסיר כמו אלה הנידונים, ללא נשק. מובן, כי היציאה מצריף הנידונים לא הייתה פותרת דבר. עוד נשארה גדר-תיל שזרם חשמלי גבוה היה עובר אותה. נשאר עוד מגדל הזקיפים. אבל הלא היו ניסיונות בריחה מוצלחים, דרך אותה גדר-תיל עצמה! היציאה מן הצריף וההתפרצות דרך הגדר היו פעולות ייאוש, בעלות אפשרות זעומה של הצלחה. בהמתנה למוות לא הייתה כל אפשרות של הצלחה.'
יקי רואה ברוחו את פנים הצריף, כמרחף בתוכו, בעת הנץ השחר. הוא עשוי קרשי עץ ורצפתו בוץ דרוך, שהצינה חודרת לתוכו דרך סדקים ומרווחים. האנשים מצטופפים בגושים, בנסותם להתחמם.
אחד האנשים השכובים במיטותיהם-בעצם דרגשי עץ צפופים-נשמע מדבר אל חברו: 'וכעת יוצאות פלוגות הקומנדו לעבודה', ודבריו מלאים צער וגעגועים ליציאה זו, לעבודת-הפרך המייסרת.
יקי רואה הקאפו נכנס לצריף, ותוך כדי כך ממשיך לשמוע אותו מספר : 'אחדים שכבו על המיטות - ישנו או שהיו חלשים מלהתנועע. בפינות בין המיטות עמדו חבורות מתפללים.
עם כניסתי החלו פניות של הנידונים: חלקן בתקווה שעוד יינצלו, חלקן התפרצויות של כעס, חלקן בקשות לנקמה אחרי מותם. בפינה עמדה חבורת נערים מתייפחים ואדם מבוגר ביקש ממני: 'הגד דבר-מה לילדים אלה. שקר, אבל הרגע אותם, בשם אלוהים!'
'לא יודע מה קרה לי. המילים האלו כאילו קרעו את מתיחות עצבי...' מסביר הקאפו ליקי.
'מתחת לסף הכרתי הייתה לי, כנראה, טרוניה, תלונה ממארת כלפי האנשים האלה, ההולכים למות ללא מחשבה של התנגדות . פרצתי בנאום או בצעקות. אינני זוכר בדיוק מה אמרתי, אבל יודע אני שצעקתי שלא אשקר, שלא ארמה אותם ביחס לגורלם, לא ארגיע אותם. רוצים אתם להיות מרומים, רוצים אתם להשלות את עצמכם עד הרגע האחרון! אינכם רוצים להביט ישר בפני המציאות המרה! מי שומר כאן עליכם? למה הנכם יושבים בשקט? האם אני או הבחור הזה עוצר בעדכם?
אינכם יודעים מה עליכם לעשות?
תחילה התקבץ קהל מאזינים, אך כשהבינו במה מדובר התפזרו.
נשאר אחד אחרון, שרק ביקש את הסיגריה שבפי.
נתתי לו והסתלקתי מזועזע ומתוסכל, גם מההתפרצות, שהשתלטה עלי.
מאידך, איש גם לא הלשין. '
'יכלו גם לקרוע אותך לגזרים, ארבע מאות איש נואשים בצריף, היו דברים מעולם...' מגיב יקי. 'אם כי לא כל ייאוש מוליד אלימות בהכרח. אפשר להלשין, בתקווה לזכות בטובת הנאה או לשם סיפוק רגש שנאה ונקמנות.'
'נכון', אומר הקאפו, היו גם הלשנות. אפילו ביומני רודולף האס, אותם כתב בכלא בהמתנה למשפט ולביצוע גזר דינו, יש אזכור לכך. הוא כותב כיצד יהודי מסר לו פתק, בעודו מתפשט מבגדיו באולם שלפני הכניסה "למקלחות חיטוי הכינים". בפתק הייתה רשימת הולנדים המסתירים יהודים בבתיהם.
המלשין עשוי היה לקבל יותר מסיגריה, אולי אפילו חייו, לזמן מה...
אני הייתי זוכה להיות מוצג לשבוע שבועיים כמו בגלריה לאמנות, בקצה חבל תלייה, ואחר כך באריזה של סבון...'
'למה אתה חוזר ומעמת אותי עם המילה הזו?' מתקומם הקצין, 'כאילו אני המצאתי את המילה "סבון"? אתה הלא יודע, כבר דיברו כך בתקופתך, ומי אמר לך שאני אהבתי אותה?
אבל מה רצית? שאני אשכתב ואשתמש רק במילים מנומסות ולא פוגעות? מנומס או לא מנומס, את האמת צריך להגיד.
מה אני בעיניך כתב של ביטאון המפלגה פראבדה? איזבסטיה? שמשכתבים היסטוריה... תשכח מזה. לא פברקתי כלום, לא עשיתי את מה שאצלכם עושים בוקר צהרים וערב: תולשים דפי היסטוריה "לא מתאימים" ומשכתבים חדשים תחתם, "למען המפלגה".
את האינטרפרטציה שלי לפי מיטב הבנתי כתבתי, לא זקוק לאישור של אף אחד, זו זכות אלמנטרית של כל מי שאוחז בנייר ועיפרון. אני לא 'חבר המפלגה', וגם לא עורך דין או מליץ יושר שלך.'
'אתה מנפנף באמירת אמת, כאילו מגיע לך פרס, כאילו יש בה איזו קדושה, כאילו מדובר במטרה שעומדת בפני עצמה...' מתריס הקאפו, וממשיך 'לנין כתב שלהגיד רק את האמת זה מנהג זעיר בורגני, לוקסוס של אנשים חסרי דאגות וחסרי מטרות בחייהם. לדעתו מוצדק לחלוטין לשקר למען השגת מטרות חשובות. כקומוניסט אני מסכים עם דעה זו'
'א-מחייע (מחייה נפשות ביידיש), ציטוטים של לנין...' מגחך יקי, ובכך מביע זלזול גורף בקומוניסטים, ביהודים שנהו אחריו ובשפת היידיש שנהגו לדבר. 'זה בדיוק מה שחסר כרגע, תמשיך! תמשיך, ואחר כך תוכל לצטט את המניפסט הקומוניסטי... אני בטוח שאתה מסוגל לדקלם אותו מתחילתו ועד למילה האחרונה בו.'
'קצת ידע עוד לא הזיק לאף אחד', מגיב הקאפו גם הוא בעוקצנות , 'אבל אתם כל כך חכמים שאתם לא זקוקים לידע... נזהרים ממנו כמו ממחלה או מגיפה. אני מבטיח לך: לא מתים מזה! מה אתם דור של אינפנטילים? רק בידור? '
'לא צריך להגזים.'
'אתם גדלתם בתקופה שלכל אחד יש נגישות לבית ספר, לספרים, השכלה, אבל אין לכם שום חשק להשכלה', אומר הקאפו. 'אנחנו גדלנו בתקופה שאנשים נאלצו להפסיק ללכת לבית הספר אחרי שתיים שלוש שנות לימוד, והיו חצי אנאלפביתים, אבל לא הפסיקו לרצות ללמוד... להתפתח ולהשכיל. היו עומדים גם שעתיים ושלוש לשמוע נאום או הרצאה.'
'שמחת זקנתי', אומר יקי, 'הרצאה...ממש... התכוונת תעמולה, ושכחת אולי להגיד שגם לא חסרו מקרים שהכריחו לעמוד ולהקשיב.'
'אולי אתה שכחת משהו שרק הרגע אמרתי? שידע והשכלה אינם מחלה! אם הייתם מטריחים את עצמכם לעיין קצת בספרות הסובייטית, אולי לא הייתם נתפשים כך עם המכנסיים למטה...'
'ספרות סובייטית?' מפי הקצין אופציה שכזו נשמעת מוקצית כמעט כמחוללת מגיפה, והוא מוסיף ושואל באירוניה 'מה עוד?'
'מה הבעיה שלך, איש צעיר?' שואל הקאפו, 'אתה לא נראה לי אמבאציל, אז למה אתה נהיה כל כך אגרסיבי בכל פעם שאתה נתקל בידע שחסר לך? אתה חושב שאירוניה היא אסטרטגיה טובה נגד בורות?
'הבעיה שלי אתך!' משיב יקי. 'אתה לא מפסיק להטיף מוסר, וכשאינך מטיף מוסר אתה עובר לשידורי תעמולה סובייטית...'
'איש צעיר, האם בכל פעם שחסר לך ידע תתחיל לעשות כאן סצנה של "ברוגז"? מה אתה חושב שאעשה לך "תכנית כבקשתך"?... אתה טועה.
אם אתה זקוק למישהו שילטף אותך וינחם אותך, לא אני האיש לכך.
אני איש של רעיונות ולא הפגנת רגשות וחמלה.
בינינו, אינני רואה איך הזדהות וחמלה תועיל כאן, אבל אם אתה חפץ בכך, כרצונך...
רק מצא לך מישהו אחר לכך.
באשר אלי, או שאומר את מה שיש לי להגיד או שאשתוק. אני יכול גם לשתוק, זה קל מאוד, כולנו למדנו גם לשתוק במפלגה... זו גם אופציה, זה מה שאתה רוצה?'
'לא צריך ניחומים, לא צריך הפגנות הזדהות', מתגונן הקצין יקי.
'אבא שלי היה בדיוק כמוך, כך שלא נבהל ממך, ולא מצפה ממך לליטופים.
גם לא מנסה להשתיק אותך, אבל דווקא ספרות סובייטית?'
'ממש כך, ספרות סובייטית, אומר הקאפו, וזו הרלבנטית לסיטואציה הנוכחית היא הצבאית, כמובן. מגננת נ"ט היא בסיס הדוקטרינה הסובייטית.
כך ריסק הצבא האדום את הארמיות הבלתי מנוצחות של טובי הגנרלים: של גודריאן, של פון מנשטיין, ועוד כמה חכמים כמוכם לפחות: את אלה שהמציאו את הבליצקריג ואת מתקפת השריון. הם למדו כבר את הלקח. הייתם צריכים רק לקרוא קצת, הכל כתוב.
למה ומדוע לא עשיתם כך?
לגנרלים שלכם יש פטור מקריאה? קוראים רק חדשות ספורט וכדורגל?
'תתפלא, דווקא יש לי מה להגיד בנושא הזה לא פחות ממך ואפילו יותר!' מגיב המ"פ בנחרצות, 'נדבר על זה אחר כך, אך כהקדמה אספר לך משהו כבר עכשיו.
דע לך דוגמות ותרגולות טובות לתמרונים. הן מתכוננות בעיקר למלחמה הקודמת, לא לזו העתידית, שתמיד תפתיע.
בחבירה למוצבים המכותרים עשיתי הפוך מכל מה שלימדו אותי: ירדתי מהטנק לנגמ"ש הפיקוד. השארתי את הסגן שלי לפקד על הטנקים, את זאת תרגלנו אלף פעם - כל אחד יכול גם בעיניים עצומות - ולחפות עלי בנגמ"ש הפיקוד ברגע הקריטי, בכניסה לחצר המוצב, לבונקר. ידעתי שהסכנה שנפתח באש על כוחותינו, והם עלינו, איננה פחותה מאיום אש האויב. תאמין לי, טעות בזיהוי קלה מאוד, כשהעצבים מתוחים עד הגבול. הכדורים שלנו הורגים את חיילינו מצוין...
המג"ד לא אישר בקלות, תאמין לי...' בעודו מדבר יקי רואה שוב לנגד עיניו את תדריך המג"ד. מפקד הגדוד נראה חמור סבר אך גם משדר סוג של שקט וביטחון.
באותו הרגע המ"פ יקי חש מרוצה שכך פני הדברים, כי יותר מכל סלד מסיסמאות מתלהמות, הכרזות והבטחות חסרות שחר.
המפקד נראה עייף, אך היה קשוב. התנהל דיון, המפות נבדקו שוב ושוב, הועלו הסתייגויות, ובסיום התהליך אמר מפקד הגדוד: 'בסדר גמור, יקי, אני מקבל את התכנית, כמו שהצגת, אך דע לך שזה עלול לעלות לך במחיר... אם המח"ט ישמע שירדת מהטנק זה עלול לדפוק אותך בקידום... גם ככה, מפעם לפעם המח"ט עוקץ קצינים שעברו הסבה לשריון, כמוך, ואומר שברגעי משבר תחדלו להיות שריונאים ויקפצו מתוככם הצנחנים... אתה נותן לו יופי של הזדמנות.
אני לא חושב כמוהו. תקבל את כל הגיבוי ממני, אם יטפס עליך. אנחנו מסכמים עכשיו שזו הוראה שלי, שאתה מבצע. בהצלחה, יקי.' המ"פ נעמד והניף את ידו להצדיע למפקד הגדוד בטרם יצא, אך המג"ד תפס את ידו באמצע מהלכה, ולחץ אותה בחזקה, בשתי ידיו.
'כפי שאתה רואה, הקידום שלי לא בראש סולם הדאגות כרגע...' מסיים יקי בנימת חיוך.
'איזו הקלה...' המשיך הקאפו את הנימה הסרקסטית שנלוותה לדבריו האחרונים של המ"פ, 'חששתי שתבקש ממני להפעיל קשרים "בחלונות הגבוהים" בעניין הקידום שלך... לא שהנושא זר לי לחלוטין... לגמרי לא, אך נראה לי שעדיף לך מישהו ש"נחשב יותר" ממני. תביט, אפילו "למעלה" הסטטוס שלנו לא מרקיע שחקים..
אך אם תרשה לי אזהרה קטנה: קח בחשבון שלא להיות 'יס מאן' נשמע רומנטי ונחמד, אך לכל דבר יש מחיר... רוצה ללכת בדרכי? תביט לאן הגעתי.'
'תודה על העצה, אך אל דאגה, אין לי כוונה ללכת בדרכיך.
באשר לפיקוד העליון, יש לי מה להגיד, לא מעט, אך לא עכשיו, אולי אחר כך.
ובאשר לעניינך, אני את עבודתי עשיתי, לא התרשלתי, חקרתי את העובדות ככל שיכולתי. קראתי לא מעט, אבל לא 'חדשות ספורט', גם אודות משפחתך שלך.
אביך היה ידוע: "מלך היהודים" קראו לו, מנהיג היהודים הציוניים בפולין, חבר פרלמנט ומקים גוש המיעוטים האתניים. כולם כיבדו אותו..'
'אתה מתכוון שכולם כיבדו אותו, ואני עשיתי לו את ההפך?..., שואל הקאפו, 'יש בזה משהו, אבל לא בשביל לעשות דווקא. הוא היה מנהיג ציוני, ואני חשבתי שלא די לפתור רק את מצוקות היהודים. הצטרפתי למפלגה הקומוניסטית, חשבתי שתפתור את הבעיות גם של מאות מיליוני אנשים רעבים בעולם, וגם של היהודים. זו הייתה תקופה אחרת, באירופה היו רעבים, גם באמריקה היו רעבים, אתה בטח לא יכול לדמיין, אבל רעב מגפות ושחפת הרגו שם אנשים בדיוק כמו באפריקה. זה כתוב, אם רק תקרא קצת את הסופר ג'ון סטיינבק.'
'קראתי', משיב יקי, 'והוא לא היה יהודי, דבר שמוסיף לו מימד אמינות בכתיבתו, שלא הייתה יכולה להיחשב כחלק מ"הקשר היהודי-בולשביקי"...'
'אתה ציניקן לא קטן. לו היית נולד ארבעים שנה קודם, כבר היית מצטרף אלינו', מגחך הקאפו.
'שום דבר לא בטוח, זה הדבר היחיד שבטוח כאן!' המ"פ יקי מגיב בכעס, 'כבר הזדרזת לעשות לי פרופיל אישיות, ממש כמו שהיו עושים במשטרה החשאית שלכם, נ.ק.וו.דה., כבר צירפת אותי לשורותיכם, יופי!
קראתי את ג'ון סטיינבק והוא לא היה קומוניסט, וגם האח של הנשיא הנוכחי באמריקה, ריצ'ארד ניכסון, מת משחפת בנעוריו, ועדיין זה לא הפך אותו לקומוניסט.
תודה על המלצות הקריאה... אני ממש צריך אותן... כמו חור בראש!
מה עם הרצון להחטיף לאבא שלך? הלא ברור שרצית בכך.'
'בסדר, הקאפו מניד ראש בהסכמה, 'היה גם מרד נעורים, בטח, תמיד יש. אולי לעשות לו קצת דווקא, כן, אבל לא הייתה כוונה להזיק. להפך, כדי שלא להיות סמרטוט אדום לנגד עיניו, אחרי ששוחררתי מהכלא הפולני על פעילות קומוניסטית מחתרתית, הסתלקתי לפריז. '
הקצין יקי: ' אני יודע, ושם גם הצטרפת לבריגאדה הבינלאומית של המתנדבים למלחמת האזרחים בספרד... '
'נכון. היו כמה עשרות אלפי מתנדבים מכל העולם, למעלה מעשירית מתוכם יהודים... לא הייתי היחיד שם, ולמעלה מחמש מאות מקרבם יהודים שבאו מארץ ישראל, אתה מבין, או שאנחנו היהודים בעלי אובססיה לצדק', מגחך הקאפו 'או שחסרים לנו כמה ברגים בראש... ואולי שניהם, לך תדע.'
'אז מה אני שומע כאן? קומוניסט שהתפכח אולי... והפך קצת ציניקן?'
'אל תדאג, לא הפסקתי להאמין בקומוניזם, גם אם בולשביק גדול מעולם לא הייתי בלאו הכי, קומוניסט כן! גם אם לא הכול היה אידילי, גם אם נאלצנו לקבל החלטות שמשמעותן לחתוך גורלות לחיים ומוות. נכון, אני קצת מפוכח יותר, אבל זה טבעי, זה בא עם השנים', משיב הקאפו 'רק חמור לא מתפכח ולא מתפקח.
ציניקן? ממש לא. קצת סרקסטי תמיד הייתי, אבל חוש הומור עוד לא הזיק לאף אחד. '
'לא הזיק? חוש הומור? אתה בטוח?' מלגלג הקצין יקי, 'כל עוד לא שמעו ולא הלשינו, התכוונת אולי?.. לא ידעת על אנשים שנשלחו לעשר שנים בסיביר בגלל בדיחה?
אתה רואה, קראתי עליכם לא מעט', קולו של המ"פ הפצוע מביע ביטחון שהולך וגובר 'וגם על ההלשנות והטיהורים קראתי. חוץ מהספרים, לא חסרים לי גם 'מקורות': כל מי שהגיע אלינו הביתה היה בעל ידע ממקור מהימן – מקור ראשון! גם על המחנות בסיביר וגם על מחנות הנאצים. בשניהם נספו מיליונים, מיליונים רבים...
אלמלא הם לא הייתי מתחיל לנבור בספרים כדי לחפש את התשובות. מענה לכל השאלות שהם לא רצו להשיב להן..'
'אז גם אצלכם בבית הסתובבו "סבונים"...' מבין הקאפו.
'לא רק "הסתובבו בבית", גם גרו שם, אבא ואמא שלי. כבר אמרתי נולדתי במחנה עקורים בצרפת.
לאבא שלי גם כן היה מקועקע מספר על ידו, בדיוק כמו לך. לא רצה לדבר על כך, במיוחד אם שאלתי. אבל השתיקה דיברה והרעימה, ועוד איך. אני זוכר מקרה מהילדות.'
***
יקי הילד הולך בשדרות רוטשילד בתל-אביב, אוחז ביד אביו, בעת טיול של בוקר שבת. שניהם לבושים כיאות, בבגדים חגיגיים, שנקראו באותם הימים 'בגדי שבת'.
אדם לבוש בחליפה נראה מטייל אף הוא בשביל הסמוך. האיש כמעט חלף על פניהם, כשלפתע נראה כנמלך בדעתו והחל מתקרב אל אביו, נועץ בו מבט ממושך, חושף את ידו המקועקעת ופורץ בצעקות. אביו נרתע לאחור, אוחז ביקי, מניף אותו בזרועותיו ומסתלק כשהאדם הזר ממשיך ללוות אותו בצעקות.
האב מביט סביבו, כמחפש מוצא, מנפנף בידו, עוצר מונית, וקופץ לתוכה כשהילד בזרועותיו. הזר מנסה לאחוז בדש מעילו, והאב הודף אותו בתנופה המפילה אותו לקרקע.
יקי הילד מביט מהחלון האחורי, רואה את הזר על בירכיו, מביט במונית המתרחקת, כשדמעות זולגות מעיניו.
'אבא, מי האיש הזה?'
אביו של יקי עונה לקונית 'לא עניינך'. וכתמיד, עונה בשאלה אופיינית 'שיעורים למחר כבר הכנת?'
אבל יקי, כדרכם של ילדים, אינו מרפה: 'אבל אבא, האיש בוכה? למה?'
'לא בוכה. רק נדמה לך. גברים לא בוכים אצלנו. כולם יודעים שדמעות לא עוזרות לאף אחד, לא עוזרות בכלום. בטון מרוכך יותר חוזר ושואל: 'יקי, שיעורים כבר הכנת?'
***
יקי הקצין שוב פונה אל הקאפו ומבאר 'בתשובה זו תחם לי אבא את מרחב המחייה שלי, לשיטתו: להצליח ולהצטיין בביה"ס. בכך גם סתם את הגולל על התקופה ההיא שעליה אין שאלות, תשובות, אין בכי ואין נהי.'
הוא מביט בקאפו, אשר מניד ראשו בהבנה, וממשיך 'כאשר הייתי נזכר שוב ושוב באותו אירוע במשך השנים, טעיתי וקישרתי זאת עם עיסוקיו של אבא ב"שוק הפולני". זו הייתה זירת המסחר השחור במטבע בתל-אביב, כאשר הספסרות התבצעה בדרך כלל בדולר, שטרלינג, מטבעות זהב או מארק גרמני, שהיו הסחורות המבוקשות.
הליך בלתי חוקי, שאיש לא ניסה למנוע ברצינות, אחרת, קל מאוד היה לעצור את הסוחרים, שכולם הצטופפו בשניים שלושה בתי קפה בלילינבלום ובאלנבי.
כנער הייתי הולך לשליחויות לשוק הפולני, בדרך כלל לשם הבאת מעטפות כסף לאבא, שהיו נשלפות מתוך החולצה, כאשר היה נדרש לעסקה גדולה ותגבור במזומנים מהבית. בתמורה היה "שוחד" - מטבע לארטיק או דבר שווה ערך.'
***
מראה יום אפייני בבית קפה באלנבי מול הדואר. סוחרים במט"ח מחליפים כספים עם קליינטים מזדמנים, ומסיימים עסקה בספירת מזומנים, העברתם מיד ליד ותקיעת כף.
העוסקים במלאכה, חלקם עומדים ומקצתם יושבים בפנים, בהופעה כמעט אחידה של מגבעות וחליפות מעט מרופטות אך מוקפדות, הכוללות חפתים ועניבה מהודקת בסיכה, וזאת במאמץ להראות 'טיפ טופ' ולשדר אווירת 'עסקים עם קלאס ובאחריות מלאה', לשיטתם. וזאת בניגוד ל'חאפערים', שלעולם אינם חסרים.
הילד יקי מגיע ובתום מסירת מעטפות הכסף, אביו מסמן בידו למלצרית, מצביע אל חלון העוגיות, ובידו השנייה מסמן באצבע 'אחת' .
המלצרית, אישה נאה ששערה מתחיל להכסיף מבעד לשביס שלראשה, כפי הנראה מחבבת את יקי, מסמנת 'שתיים' וסימן שאלה בעיניה.
אביו מחויך אך תקיף, מניד ראשו קלות בתנועת 'לא', ובאצבעו מסמן 'אחת' בלבד.
המלצרית מגיעה כשבכף ידה מפית ועוגייה בתוכה. היא נעמדת בין יקי לאביו, ובעודה מגישה ליקי, ידה השנייה מגניבה לכיס חולצתו מספר סוכריות מסינרה, במחווה חשאית ומיומנת הנעשית כאילו נהייתה טבועה בה, סוג של טבע שני.
המספר המקועקע בזרועה נגלה לרגע לעיני יקי מבעד לשרוול.
המלצרית אומרת לאביו בפולנית 'כך בדיוק נראה אדם שלי... כל פעם שהוא מגיע אני נזכרת שוב.'
אביו של יקי, שהיגר מפולין לצרפת עוד כנער זוכר את השפה דיו בכדי להבין את דבריה. הוא מהנהן בהבנה.
יקי הילד מרגיש מרומה 'למה אתם מדברים בשפה שאני לא מבין?'
אביו של יקי: 'לא עניינך, אלה שיחות של מבוגרים. עוגייה קבלת, ויותר לא תקבל. שיעורים כבר הכנת? הביתה, לשיעורים'.
יקי פונה ללכת אך בדרכו החוצה נלכד ע"י זרוע שאיננה משחררת אותו לפני שהוא זוכה לצביטת חיבה הגונה וממושכת בלחי מידו המוצקה של אחד הסוחרים, וסטירה קטנה כביטוי חיבה בלחיו השנייה, צידה לדרך.
***
'מבין במה מדובר? לא בטוח שהיית יכול להשתלב שם, בשוק הפולני,' הקצין יקי מפנה מבטו לעבר הקאפו, 'רק בגלל התגלחת שלראשך כמובן...' ומדגיש את עוקצנות דבריו בהינד ראש והרמת גבות מתואמים.
'אין ספק...' הקאפו משתף פעולה עם ההלצה על חשבונו, ומלווה אותה בשמץ חיוך. 'רק הקרחת הייתה מונעת ממני להשתלב כסוחר בשוק השחור. הלא ידוע שזו מטרתו של כל קומוניסט... חלום חייו. אבל שיהיה ברור, אין לי ביקורת על אנשים שנקלעו למצבים שלא הותירו בפניהם ברירה אחרת כדי להישאר בחיים ולקיים את משפחתם, בין עם בעת המלחמה ובין בעת שלום. לא האנשים אשמים, כי אם הסיטואציה, וגם החברה, שאיננה מאפשרת חלופות אחרות, ולא מותירה בפניהם ברירה.'
יקי: 'יפה, אז אם יש בסיס להבנה, אפשר להמשיך. ידעתי שאבי גם היה מלווה כספים לאנשים, בריבית. ואם בילדותי ניחשתי שהנושא במפגש ברוטשילד היה סכסוך כספי, הרי ככל שהתבגרתי ולמדתי להכיר את הקודים של האנשים הללו, הבנתי כי החזרת חובות הייתה קדושה וללא עוררין: ללא עורכי דין, משפטים, משטרה, או גובים.
החוקים על פיהם פעלו אותם 'שורדים' היו פשוטים וברורים. אנשים היו חוסכים אוכל ושתייה מפיהם, בכדי להחזיר חובות או לחסוך ליום סגריר, אולי גם ליום שבו יילקחו שוב למחנות?..
קל היה לדמיין את מראה אותם אנשים מן "השוק הפולני" אוחזים בצרורות ומזוודות, מובלים בצעדה בשלג לעבר תחנת הרכבת הנראית באופק. ברור כי כל מי שמסוגל להטמין בבגדיו צרור שטרות או דברי ערך מבוקשים יעשה זאת.
עם חלוף הזמן,' הקצין ממשיך, 'התחלתי להפנים את המחשבה כי מדובר במשהו נורא "משם", חשבון רציני ביותר שנשאר פתוח, אך כפי הנראה שלא בנושא כספי, זה הלך ונהיה ברור אך לא מעודד. הברירות שנותרו לא נראו נעימות יותר כלל ועיקר, סימני השאלה הצביעו על חשדות 'מסירת' יהודים? הלשנה? תפיסה ל"השלמת מכסת אנשים"? כל אפשרות נוראה מקודמתה.
חשבתי, בין יתר האפשרויות שייגעו את מוחי, שיתכן כי לאחר שנתגלה מספסר, נסחט, אולי. מי יודע?
לתשובה סופית לא הגעתי, אך להמשיך להעלות אפשרויות לא הפסקתי, כי מראה האדם הזר האוחז בשולי מעילו של אבי, נהדף בכוח לרצפה ונשאר על בירכיו, לעולם לא נגוז...'
'זה לגמרי לא יפתיע אותי,' מגיב הקאפו, 'אנשים עשו הכול, מעשים שלא יאומנו, כדי לשרוד. כל תא בגוף וכל בקטריה מנסים לחיות בכל מחיר, המוסר והאידיאות נדחקים במהירות הצידה. הלשנות היו מספיק, גם בקרב אנשי המחתרת בצרפת, ואני לא מתכוון לסוכנים שהושתלו בקרבנו, אלא לאנשי מחתרת אותנטיים שנתפסו והועמדו בפני הברירה הפשוטה להיירות היום, או לשתף פעולה ולהלשין'.
'שמעתי על כך', אומר יקי. לפני כמה שנים הציגו אצלנו סרט בשם 'צבא הצללים' של הבמאי הצרפתי ז'אן-פייר מלוויל. בדרך כלל אומרים שסרט הוא רק סרט, אבל לא תמיד. זה לא היה עוד מערבון... הסרט נעשה על פי ספר שכתב איש רזיסטאנס ממש כמוך, וכך היה גם במאי הסרט עצמו.
אחד השיאים היה כאשר גיבור הסרט, מהנדס במקצועו ומפקד במחתרת מסתתר בבית מפקדו, מתמטיקאי. בספרים שחיבר המפקד הוא מעיין בעת השעות הרבות בהן הוא לבדו, מנותק מהחברה, בעוד הטבעת הולכת ונסגרת עליהם.
באחד הלילות נקישה נשמעת בדלת דירת המסתור של המפקד הנמלט, ובפתח עומד המפקד העליון.
הוא בא להציג את הבעיה הסבוכה בפניה הם עומדים: חברתם הנאמנה מתילד, אישה אמיצה ומנהיגה נערצת, נלכדה ע"י הגסטאפו, אשר לא בזבז זמן בחקירתה. לרוע מזלה, נתגלתה אצלה תמונת הבת. הייתה זו נקודת השבירה בחקירתה, והיא התחננה שיחזירו את תמונת בתה.
הגסטאפו העמיד בפניה ברירה פשוטה, להשתחרר ולשתף פעולה או שביתה תישלח מזרחה, לשרת בבתי הבושת עבור החיילים בחזית המזרחית...
היא בחרה כמובן באופציה א', אך הייתה מספיק נאמנה לחבריה כדי לשתפם בסוד ולהזהירם.
'וכעת, מה אנחנו עושים', אומר מפקדו המתמטיקאי, 'בהינתן שזו הבעיה, ותנאי הסף הם שאסור לה לבצע התאבדות על פי אמונתה...'
יקי רואה ברוחו את הסצנה הבאה בסרט.
גיבורת המחתרת מתילד, המגולמת על ידי סימון סיניורה הבלתי נשכחת, פוסעת ברחוב מגוריה, בעוד מכונית שחורה בה יושבים ארבעת חבריה מגיחה מן העיקול.
המכונית מאיטה מולה, וחלונות מוגפים נפתחים.
האישה והגברים במכונית מחליפים מבט ארוך.
היא איננה זזה ממקומה ורק מביטה בהם, כשואלת 'נו?'
אקדח נשלף והיא נורית למוות בידיו של חברה ופקודה המסור.
תמונת הסרט נגוזה.
***
'החלטות קשות, מהסוג שהורגות אנשים, תמיד ידעתי על קיומן, כמובן,' אומר המ"פ הפצוע לקאפו, 'אך יש הבדל בין לדעת בתיאוריה לבין להשתתף בפועל. בימים האחרונים, לראשונה בחיי, הספקתי לחוות כאלה.
סירבנו לאנשי המעוזים שביקשו להתפנות. זה היה כשחברנו איתם דרך הכוחות המצריים הסוגרים עליהם.
התחננו שניקח גם אותם, ולא רק את הפצועים.'

על מילוי פקודות

האדמה רועדת משרשראות הטנקים ועצמת האנרגיה המשתחררת בעת מפץ הירי ונפילות הפגזים. הכוח של יקי מבקיע דרכו בעת חבירה עם מוצב מכותר ומבודד, לחילוץ נפגעיו. הפעולה מתבצעת תחת אש תופת בשעת לילה.
אנשי המוצב המוכים והמבועתים, מילואימניקים מבוגרים ובעלי משפחות, חלקם קצת מכריסים וכולם בלתי מגולחים, מהווים ניגוד כמעט סוריאליסטי לחיילי כוח יקי הצעירים, המוקפדים בלבוש וגילוח, ומתחננים להתפנות עם הפצועים.
מפקד המוצב, סגן מילואימניק מבוגר ומקריח פונה ליקי שיוצא מהכלי ונעמד לצידו: 'כבר חשבנו שלא תגיעו.'
'לא היה פשוט להגיע,' משיב המ"פ יקי בקצרה, 'אבל לא מפקירים פצועים בשטח. קדימה, תתחילו להעמיס פצועים לנגמ"ש'
מפקד המוצב: 'ומה איתנו? נשארו לי רק עשרה אנשים..'
'הפקודה היא לפנות פצועים ולהוריד לכם תחמושת וציוד. המוצב אינו מתפנה.'
'אתה חושב שיש למוצב הזה סיכוי?' מתעקש מפקד המוצב, 'כל הצבא המצרי חוצה את התעלה..'
גל נפץ אדיר מכה בהם, בעור התוף בסרעפת ובחזה, בעת שהטנק העומד ברמפה מעליהם יורה פגז למטרות בטווח נגיעת יד. ספק אם המנגנון מספיק להידרך, אך ברמת ההתרגשות והאדרנלין שמציף את הלוחמים אין מקום לתחשיבים מסוג שכזה.
הירי שוב מרעיד את האדמה. במקביל הוא פותח גם בירי מקלעים לעבר דמויות חיילי אויב באחת מפינות המוצב, שאחת מהן אוחזת בלהביור יורק אש. ירי הטנק מפתיע את המסתערים, ואוחז הלהביור נופל כשהוא אחוז להבות. גם שני הקצינים יורים מנשקם לעבר הדמויות. גל ההסתערות נבלם, אך נפילות מרגמה קרבות והולכות.
המ"פ יקי: דבר עם הפיקוד, הם יאשרו לך מה שאמרתי, אבל תעשה את זה מהר, אני חייב "לבקר" עוד מוצבים. בכל מקרה, מחר נתראה שוב.'
מפקד המוצב לוקח את שפופרת הקשר של הנגמ"ש, ונראה מדבר לתוכה בהתרגשות. נשמעת פקודה החלטית בקשר: 'סופית, המוצב לא מתפנה, ממשיך להלחם, מפנים פצועים בלבד'.
'לפחות תשאיר לי אחד הקשרים והחובשים שלך...' מבקש מפקד המוצב.
'מה, לי אין משימות?' מתקומם המ"פ, 'איך אתן לך אנשים שלי? איפה החובש והקשר שלך?'
'כאן', מצביע מפקד המוצב על אלונקות הפצועים, 'שוכבים.'
'הבנתי... אי אפשר להשאיר אותך כך' משיב יקי, ומקמט מצחו בהרהור של רגע.
'טוב, אני משאיר לך חובש, קשר וגם רגם עם מרגמה שלנו. נפרק מאחד הכלים. לכם היא תעזור הרבה יותר. עד מחר, כשאביא לך אנשי תגבור.
מרסל,' יקי פונה למפקד המחלקה 'שלח לכאן חובש קשר ורגם עם מרגמה וארגזי פצצות.'
המפקד מרסל פונה לעבר הכלים, ולאחר רגע מגיעים בריצה שלושה חיילים, ונעמדים בדום מתוח.
מ"פ יקי: 'חופשי. חיילים, אתם נשארים כאן עד מחר, לתגבר, עד שנחזור לכאן עם חובש וקשר, ברור? יש בעיות למישהו? אין, יפה.
אתה, הסמל, מפקד החוליה, מה שימך?'
'מוטי, המפקד', עונה הסמל.
'אוקי, סמל מוטי, אתה מפקד הכוח שלנו כאן, וכפוף למפקד המוצב. הקשר ימשיך לשבת גם על הרשת הגדודית שלנו. הכול ברור?'
שלושת החיילים: 'כן, המפקד.'
הכוח מזדרז לסיים את העלאת הפצועים ופריקת הציוד.
'אוקי, חייבים לזוז, תחזיק מעמד,' אומר המ"פ יקי בעודו לוחץ בחוזקה אך בחיפזון את כף ידו של מפקד המוצב.
בדרכם לכלים המילואימניקים ההמומים שוב מתחננים. אחד מהם מבקש את רחמיו של המ"פ יקי על ילדיו שלא יראו יותר את אביהם. הזמן איננו מתאים לשיחות נפש, והלחץ והמטלות יוצרים חומה שמבצרת עמדות. ההסברים נופלים על אוזניים אטומות של חיילי החילוץ הצעירים יחסית, שנראה שאינם מבינים את חומרת המצב, ומבצעים את הפקודות כלשונן.
די מהר מתפתחת סיטואציה שבה החיילים הצעירים הודפים את חיילי המילואים מהכלים בהם נאחזים בייאוש. גם החיילים הצעירים נסערים למדי, וחלקם מאבדים עשתונות ועושים זאת תוך שימוש בקתות הנשקים האישיים, המשמשים כדי להכות על אצבעות וידיים הממאנות להרפות מהנגמ"ש.
'הפדלאות לא רוצים להילחם,' צועק המ"פ יקי בכעס, 'לא לתת להם לעלות על הכלים, רק הפצועים! '
'תכניס להילוך' פוקד יקי על הנהג בקשר הפנימי. הוא מביט מרוכז קדימה בעת התנועה החוצה, לחבירה עם שאר הכוח אותו פרש סביב המוצב, ובשבריר שנייה בה מסב פניו לאחור ניבט מראה של מילואימניק על בירכיו שתי ידיו אוחזות בראשו, והבזק מראהו של הזר מרוטשילד מכה פתאום בתודעתו...
***
הקצין יקי שוכב פצוע בנגמ"ש, בעוד הקולות הקוראים לעזרה בקשר מהדהדים בראשו, מבעד לדמדומי אבדן ההכרה. אלה קריאות נואשות של אנשי המוצב ההולך ומתפורר תחת הפגזות והסתערויות. קולות הקשר מהמוצב דועכים, אחר כך צעקות מרוחקות ופקודות בערבית נשמעים ברקע, ולאחריו דממה נופלת.
לא ברור כמה זמן חלף, שעות? ואולי רק שניות? מדי פעם בעת שהכרתו חוזרת אליו, מחשבה איומה מתחילה לנקר במוחו, למרות התנגדויותיו. גם דמות האדם מן הציור 'הצעקה' חוזר אליו בתדירות טורדנית.
מבעד לבליל המראות והקולות מזהה המ"פ הפצוע את קולו של סמל מוטי בקשר.
סמל מוטי: 'קודקוד נמר, כאן נמר 8, נגמרה לנו התחמושת. נשארנו רק חמישה חיילים כשירים ועשרה פצועים בבונקר המרכזי.'
הפיקוד: 'נמר 8 כאן קודקוד נמר, תחזיקו מעמד. '
סמל מוטי: 'כן המפקד. קודקוד נמר כאן נמר 8, אין לנו תחמושת להלחם. המצרים מציעים לנו להיכנע בתוך עשר דקות. הפצועים קל אומרים שצריך להיכנע, כי אם ניכנע אולי נציל את הפצועים קשה.'
הפיקוד: 'נמר 8 אין הוראה להיכנע... חייבים להחזיק מעמד.'
סמל מוטי: 'אין הוראה להיכנע, רות, קיבלתי. קודקוד נמר מה ההוראה? מה לעשות? האולטימאטום שנתנו המצרים ייגמר עוד מעט...'
הפיקוד: 'כאן קודקוד נמר, המתן...'
סמל מוטי: 'קודקוד נמר, קודקוד נמר, קודקוד נמר, עבור.'
אין מענה מהפיקוד...
סמל מוטי חוזר: 'קודקוד נמר, קודקוד נמר, קודקוד נמר, עבור.'
ועדיין אין מענה מהפיקוד.
סמל מוטי: 'קודקוד נמר, קודקוד נמר, קודקוד נמר...'
'נמר 8, נמר 8 האם שומע?' נשמע קולו החלוש של יקי. ' האם אתה מזהה את קולי?'
סמל מוטי: 'כן המפקד, רות, נשמע חלש אך ברור, עבור.'
'יפה', לרגע חדל יקי להיות פצוע וחזר להיות מפקד פלוגה. 'נמר 8, תן לי את הקודקוד במסגרת שלך, עבור.'
סמל מוטי: 'המפקד, הוא פצוע לא בהכרה, עבור.'
המ"פ יקי: 'והסגן? עבור.'
סמל מוטי: 'גם הסגן לא יוכל לדבר בקשר, המפקד.'
'גם הוא פצוע?'
'לא המפקד. סגן המפקד מת.'
'נמר 8, קבלתי', מחליט המ"פ, 'אם כך, אתה סמל, בעל הדרגה הבכירה במוצב, ומפקד המוצב מרגע זה ואילך. עבור.'
סמל מוטי: 'כן המפקד. אני מפקד המוצב מעכשיו, קבלתי. מה ההוראות המפקד? '
'נמר 8, תקשיב טוב! קבל פקודת כניעה. נסה להציל את הפצועים.'
'רות. יש פקודת כניעה מהפיקוד? עבור.'
'יש פקודות שהפיקוד לא יכול לפקוד' אומר המ"פ יקי בכעס. 'קבל אישור ממני, אני המפקד שלך, אתה כרגע מפקד המוצב, וקיבלת ממני פקודה לבצע, ברור לך?'
סמל מוטי: 'כן המפקד. היישר. הבנתי... מקווה שהפיקוד לא יעשה לך בעיות..'
'הפיקוד כבר לא יעשה לי שום בעיות!' המ"פ קוטע את דבריו. 'עד כאן, סמל. בצע.'
סמל מוטי: 'כן המפקד. הבנתי... המפקד, שמעתי את ההיתקלות שלכם הלילה בקשר. אתה נשמע קצת חלש, המפקד אתה פצוע? עבור.'
'סמל מוטי, אם שמעת בקשר אז אתה כבר יודע... זה לא זמן טוב לברבורים ולא מתאים לסנטימנטים' יקי מתרכך בנימת קולו. 'לי אל תדאג, כן גם אני פצוע, אבל בוא נעצור כאן, יש לך בונקר מלא פצועים על הראש...
אל תשכח: גם בשבי אתה מייצג את הגדוד, בלי פאשלות! הכי חשוב, אל תפסיק לנדנד למצרים לפנות את הפצועים לבית חולים, הם חייבים. תגיד להם שוב ושוב "ז'נבה קונבנשן", שזה אומר אמנת ז'נבה באנגלית, אל תשכח, "ז'נבה קונבנשן", גם אם הם יחטיפו לך. האם רות?'
סמל מוטי: 'היישר. "ז'נבה קונבנשן", לא אשכח. גם אם יחטיפו לי. אני אדאג לפצועים, זה בטוח, בשבילך אני יכול רק להתפלל, המפקד.'
המ"פ יקי: 'סמל מוטי תפילות בסדר, אבל אחר כך, כעת, שלח את החובש שיעשה רשימה, לפי הדסקיות, של כל החיילים: הפצועים והבריאים והמתים, שם ומספר אישי, של כל אחד.
תשדר את הרשימה לקודקוד נמר, אח"כ תסליק עליך, ובהזדמנות הראשונה תעביר אותה לצלב האדום.'
'להסליק, אבל איפה? המפקד.'
'יש עליך את התפילין, מוטי?'
סמל מוטי: 'תמיד, המפקד. הבנתי. אבל... זה אסור...'
'פיקוח נפש,' קוטע אותו המ"פ. 'כעת המשימה שלך להציל את הפצועים. האם רות?'
'רות, קיבלתי. הבנתי. המ"פ, תוכל להיות שקט, הכול יבוצע. קודקוד נמר יודע? '
המ"פ יקי: 'אל תדאג, הם שמעו כל מילה. שמור על קור רוח, בדיוק כמו עכשיו, והכי חשוב, שמור על עצמך ועל הפצועים. רות.
ועוד דבר אחד מוטי, כל הכבוד! סוף. '
יקי שומט את ערכת הדיבור מתוך ידו, והכרתו מיטשטשת שוב.
***
פסיפס המראות חוזר להתערבל לנגד עיניו. מדי פעם החשש הנוראי חוזר לנקר.
כפות ידיו מתאגרפות פה ושם, ולפעמים אצבעותיהן מתיישרות ונעות ללא מנוח.
דמות המילואימניק שעל בירכיו מתחלפת בראשו עם מראה האיש הכורע בשדרות רוטשילד ועם הדמות שבציור 'הצעקה'. אחר כך גם מראה השדרה התל אביבית ביותר שאפשר להעלות על הדעת מתערבב באופן מוזר עם תמונת המוצב והדיונה שמולו.
מניין השעות אבד לו לחלוטין. ברגע כלשהו התובנה מכה בו פתאום, 'לעזאזל, גמרנו עליהם... ממש דפקנו להם את הצורה...' המ"פ יקי ממלמל.
'תכל'ס, הרגנו אותם,' חולפת המחשבה, שלרגע מתבהרת, 'שלחתי את המילואימניקים לדרכם האחרונה, כמו קאפו, לא היה להם סיכוי לשרוד...
'יתכן,' אומר קאפו שמראהו חוזר ומתבהר.
'היינו צריכים לחלץ אותם... כעת זה ברור, זה מתחיל בתחושת בטן עמומה שמתגברת ואחר כך עולה לך כגוש לגרון, כשאתה מרגיש את רגשי האשמה.
אפילו ילד בן שלוש יכול להרגיש תחושה כזו, גם אם מוקדם בשבילו להכיר את המילה.'
'יתכן' אומר הקאפו שוב.
'אני יודע שזה כך כי היה לי רגע כזה, ממש בגיל שלוש, בניגוד לכל מה שחושבים שתינוקות בגיל כזה לא מבינים כלום... מרגישים ומבינים מצוין.
הייתה חתולה בחצר שהמליטה שלושה גורים. היה מדהים לראות אותה אוחזת אותם בפה, וקופצת מעל לגדרות כדי להעביר אותם ממקום למקום. החתולה האם עשתה זאת פעמיים, לקחה והחזירה, עד שחשה מספיק בטוחה להניח אותם במחסן שהיה עשוי שבכה מעץ, שניצב בקצה רחבה מוגבהת אליה הובילו מדרגות.
הייתי עולה במדרגות, נעמד בקצה המשטח ומסתכל עליהם בפליאה בהיותם יונקים, משחקים, וגם בורחים כאשר הייתי מתקרב.
בהדרגה הם ואימם התרגלו אלי. גם למדתי טריק, להשמיע "מיאו" בדיוק כמו שהאם החתולה קראה כשהייתה מגיעה. זה עבד והם היו יוצאים אלי לשחק ולקבל ליטופים. היו שניים שחורים קצוצי שיער וחלקים, ואחד יפה במיוחד שפרוותו ארוכה בגווני חום כהה.
יום אחד הגעתי, כשאימם איננה, עשיתי "מיאו" ויצא לקראתי היפה משלושתם, בעוד אחיו השחורים עומדים מסתכלים דרך הסבכה.
בעודו בדרכו אלי הבחנתי בכלב ענק, שקומתו גבוהה משלי, מגיח אלינו בריצה. היה זה כלבם של השכנים, שגם מרחוק נראה גדול ומפחיד למדי, וכעת פשוט הסתער על הגור, תפס את ראשו בפיו, ניער קצת ושמט אותו לקרקע. הגור התגלגל בעווית אחרונה כדי ליפול ממשטח המחסן לגינה ולשכב שם דומם. היה ברור שמשהו נורא קרה.
היה ברור שכולנו הבינונו את משמעות הרגע, גם שני אחיו, גורי החתולים, שהביטו.
הכלב חלף על פני והסתלק. עמדתי קפוא במקום מבלי לזוז במשך כל אותן שניות, אך התחושה בבטן שעלתה משם דרך הסרעפת ונתקעה בגרון הייתה ברורה.
ידעתי שאני אשם. הרגשה ברורה וחד משמעית, גם אצל ילד בן שלוש..'
'יתכן,' אומר הקאפו שוב ואינו מפרט.
'התעלמנו מהתחינות של אנשי המוצב, אך גרוע מזה, התעלמנו גם מההיגיון.. וזה הדבר הבלתי נסלח. פשוט, ברור שלא היה להם סיכוי. '
'יתכן,' חוזר ואומר הקאפו לאקונית 'אך את הנעשה אין להשיב', וסוגר בכך את הנושא.
'תן לראות רגע את הפציעה שלך, חתיכת פציעה ארגנת לך, כל הבטן, מזל שמישהו חבש אותך.. מה זה? כתובות בערבית על התחבושת, וברוסית, את זה אני יודע לקרוא קצת, ממש "אחוות עמים" כמו ששרנו באינטרנציונל הסוציאליסטי..קירוב לבבות אמיתי, אידיליה'
יקי: כן, זה הקצין המצרי. שמעתי שרשראות רכב זחלי מתקרבות, וחלפה מחשבה שאולי החבר'ה שלחו חילוץ. זה לא היה חילוץ, אלא קולונל שנכנס לנגמ"ש, ורצה לבדוק את אפקט הפגיעות של טילי הסאגר. עבר לבדוק את החדירות בטנקים, ונכנס גם לכאן, לנגמ"ש.
***
קולונל מצרי בראש צוות עובר בין השלדות וסוקר את הפגיעות. קולות דיבור מחוץ לנגמ"ש על רקע ירי צרור. 'חלאס, כמאן מרה בידק הזה יהוד מיית (כמה פעמים אתה רוצה להרוג את היהודי? די), חלאס'.
קצין מבוגר בדרגת קולונל מציב רגל בתוך הנגמ"ש וסוקר את פנימו בטרם החלטה. נכנס ועוזריו בעקבותיו, ובודק את חדירת קליעי הנק"ל, וקליע הנ"ט. בודק את פגיעות החיילים המוטלים, ולעיתים פוקד על עוזרו להפוך מישהו מהחיילים.
הקולונל מעיף מביט אל יקי, וכנראה מבחין בנשימתו: 'הדא קפיטן מוש מיית (הסרן הזה לא מת),' מרים את ראשו ומסתכל בעיניו. 'שו איסמק יא אבני? (מה שמך?)' הסרן אינו מגיב. 'הדא יהוד מוש מיית (היהודי הזה לא מת),' סוטר לו פעמיים על פניו, ובוחן את תגובתו.
הסטירה מחזירה את הכרתו של הפצוע הפוקח עיניים ומביט בו, בחוסר אמון.
בחלוף שנייה או שתיים מבין.
'מא בתחפ'ש (אל תפחד בערבית), אומר הקולונל,
You are an officer, you can speak English, right ? '
הסרן: ' Yes, a little '
הקולונל מחטיף לו סטירה נוספת, הפעם חזקה יותר ' "Yes, Sir", you answer, understand? I'm your superior, a Colonel at the Army of the Republic of Egypt, don't you have any discipline in your army? I'm your superior and you are my captive, at my mercy, don't forget, "yes, Sir", that's how you reply '
הסרן: ' Yes, Sir, I'm only confused, the situation, and the language difficulty '
הקולונל לא ממתין לתשובה ומעיף מבט בפציעותיו, עד שמבחין בפציעת הבטן שלו, ממשש את גבו בחיפוש אחר פתח יציאה ונאנח. 'בידק סיגריה (רוצה סיגריה)?' מוציא את הסיגריה שבפיו ונועץ בפי הפצוע, ששואף במאמץ את עשנה. 'מא בתחפ'ש יא אבני (אל תפחד בני).
Ok, ok, don't worry, you smoke your cigarette, and we will take care of your wound, then, we will talk a little bit'
במקביל הקולונל מסמן בידו לשלישו הצמוד לחבוש את הקצין הישראלי הפצוע, וזה מצדו מסמן לחייל שלידו. כשהחייל המשתאה לנוכח ההוראה מתמהמה, מחטיף השליש סטירה לחייל, ומסמן לו בראשו תנועת זירוז.
החייל ממהר לשחרר כלי חבישה מתרמילו ולפרוש אותם על חזהו של יקי. אוחז מחט אינפוזיה בידו ושוב מתמהמה, ופתאום מרפה מהאינפוזיה שצונחת על חזהו של יקי, ובעודו צועק 'אלהו אכבר (קריאה השמורה לאירועים דרמטיים, שפירושה אלוהים גדול)', ושולף סכין קומנדו מהחגור.
הקולונל בועט בחזקה בחזהו, תוך כדי שהוא מרחיק אותו מהקצין הישראלי הפצוע. מניף אותו בצווארונו וסוטר על פניו.
החייל שומט את הסכין מאחיזתו, וממלמל: 'אנא מוסלם ומסרי.. והדא אל-עדו אל-יהודי (אני מוסלמי ומצרי, וזה האויב היהודי) '.
'אל-גמעה אסלמיה? (האחים המוסלמים) ' שואל הקולונל ומכוון לתנועה שעד לאחרונה אסורה עפ"י חוק ונרדפת ע"י שלטונו של הנשיא הקודם נאצר.
החייל מהסס בהיותו מודע למצב הבעייתי, מן הסתם הצטרף לתנועה בתקופה שהייתה אסורה, ולבסוף אומר חרישית 'נעם (כן).'
הקולונל: 'דיר באלק! (מילת אזהרה),' ומוסיף בנימה אבהית יותר 'יאללה יא אבני (בני, קדימה)' ומסמן בראשו.
החייל מצדיע ופונה לכיוון הקצין יקי, נוטל את מחט האינפוזיה בידיים רועדות, ומחדיר אותה לווריד. זז הצידה כשפניו עדיין סמוקות ומזיעות מהתרגשות.
הקולונל פונה לקצין הישראלי באמרו ' Look at your soldiers, most of them got hit from standard caliber bullets penetrating your armor, even before the armored vehicle was hit by the anti-tank shell, you do understand what that means, don't you?'
' 'Yes sir, I know, these M-113 armored vehicles are not bullets proof עונה הסרן.
' Oh yes, you knew that all the time? '
הסרן: ' 'Yes sir, that was the first question I asked my superiors when they introduced us these damn things, sorry, I mean these unarmored "armored-vehicles" '.
הקולונל: ' But, these M-113 were not meant to fight from, in Vietnam for example, they were utilized only to transport the troops to the deployment area, you know that?'
' Yes sir, that's exactly what I asked my superiors ' משיב יקי.
הקולונל: ' And your superiors, what did they answer? '
' Fire Power and Maneuvering ' עונה הסרן.
הקולונל: 'But Fire Power and Maneuvering is never enough, it's always Fire Power and Maneuvering plus Amour, what do you take us for? Idiots? '
הישראלי הפצוע שותק
הקולונל מתרגז, ' What do you take us for? Idiots? Baboons? ' הוא סוטר לקצין בחזקה, וממשיך בנימת תוכחה
'Do you take us for monkeys? I'm an Oxford graduate.
What do you think of us? That we'll jump under your bogies just for your IDF reputation?'
הסרן: 'No sir, no offence, these are the same questions I raised to my superiors, at first, when they introduced us with the M-113, they said That's what you get, and that's what you have to win with'.
That's a traditional answer sir, a general answer to any no-answer-situation.'
הקולונל נרגע מעט, ומושך בכתפיו 'Fine, I understand. Captains would never make these kind of decisions. Now, take it easy young man, I'll send for a doctor to see you. Have another cigarette, and take it easy until he comes'.
פונה לשליש ושואל 'פי מורפין ?'
השליש מסתכל סביב בתוך הנגמ"ש החרב עד שמבטו מאתר פאוצ' עזרה ראשונה המסומן במגן דוד אדום ואות "צ". האות שמהווה סימון צה"לי מובהק איננה אומרת לו הרבה אך הסימן מוכר היטב וצבעו האדום מרמז על התכנות המצאות חמרי רפואה. בודק את תוכנו ואומר 'פי' (יש) .
שירותיו של החובש, איש האחים המוסלמים, אינם עומדים על הפרק יותר.
הקולונל מורה בראשו לכיוון יקי הפצוע 'גיב וואחד מורפין (תן מורפיום אחד)'.
השליש רוכן על בירכיו ליד הפצוע, מכין זריקה ומפשיל את שרוול האוברול של הפצוע לחשוף את זרועו. תוקע את הקפסולה הריקה בצווארון חולצת הפצוע, לסימון מינון הסם.
הקולונל יוצא מהנגמ"ש 'אללה ירחמו...', אומר לעצמו. לוקח את שפופרת מכשיר הקשר שעל גב חייל ומבקש את הרופא, מסביר לו בכמה מילים במה המדובר , ועולה לג'יפ הטויוטה להמשך משימתו.

על רטוריקה הדחקה ומציאות

יקי מביט בחלל הנגמ"ש המושמד ואומר לקאפו: ' מעניין, מאז אירועי הימים האחרונים אני רואה רק בגווני שחור לבן ואפור, הכל. כמו טלביזיה שמקרינה לנו בשחור לבן, סרטים שראינו אותם בצבע בקולנוע, לפני כן.'
'לא הפסד כ"כ גדול' מגיב הקאפו בטון משועשע, 'לראות אותי רק בשחור לבן, אני לא בטי גרייבל ולא ריטה היוורת... אני מבטיח לך שגרסת שחור לבן שלי תספיק.'
יקי לא מרגיש משועשע מכך, 'מוזר, עד הפגיעה בטנק שחטפנו ראיתי הכול כרגיל, ואני לא חושב שנפגעתי בעיניים.'
הייתה זו מחשבה שלראשונה חלפה בראשו.
***
במדבר סיני. יציאת מבנה גדוד טנקי מגח (פאטון M-48 Patton) למשימתו הראשונה במלחמה. יקי מוביל את פלוגתו. פריסה וההתקדמות תוך כדי ירי, שבו קיים עדיין צבע בעולמו של יקי. לפתע בוהק הפגיעה המסנוור וגל חום מכים בו.
הפיצוץ בטנק מורגש היטב.
צעקת הטען-קשר נשמעת בקשר הפנים: 'נהג פגוע, תותחן פגוע! '
המ"פ: 'בוא נוציא אותם החוצה, מהר! לפני שהטנק בוער יחד אתם...'
בתחילה הקצין יקי לא מודע לכך, אך תמונת ההרג וחילוץ הנפגעים מבטן הטנק, הלכה והפכה מבעד לעיניו לתיאור שכאילו נלקח מסרט במהלך איטי שמהלכו מאבד צבע, והופך שחור לבן.
המ"פ יקי והצוות נוטש את הטנק הפגוע ועובר עם הפצועים לנגמ"ש בפיקוד המ"מ מרסל.
סגן מרסל הוא כאח צעיר ליקי, אותו הוא גם מכנה לעתים ז'אק, בהיותם חולקים שפה ותרבות צרפתית משותפת. בעת שהם משוחחים ללא נוכחות אחרים הם משבצים מילים וביטויים בשפת אימם, ולעתים נוטשים את העברית לזמן מה בעברם לדבר בה, או מחליפים שפות בהתאם לנוחיות הדיון או ההקשר. מרסל מפקד מחלקה בפלוגת הנגמ"שים.
***
הקצין הפצוע מצודד מבט לעבר הקאפו ומתאר: 'תוך זמן לא ארוך הבנתי שאני בסרט שחור-לבן.'
'סיפור איבוד הצבע יכול להתפרש גם כבעיה פסיכולוגית,' אומר הקאפו, 'ידוע על תופעות כאלה, מן סוג של מנגנון הגנה שחוסך ממך חשיפה מלאה למראות בית מטבחיים במלוא תפארתו המדממת...'
'בהחלט יתכן,' משיב הקצין 'מראות כאלה ממש לא סבלתי, אפילו בקולנוע. כבר אז הייתי מודע לכך, ולמען האמת, די חששתי בטרם גיוס מהאפשרות לעשות פאשלה, אם אקלע לסיטואציה עקובה מדם.'
'לא מכיר את המילה "פאשלה",' מגיב הקאפו, 'אבל אני מבין שכוונתך לעשיית בושות וביזיונות, למראה דם. מצב שיתכן אצל כל אחד. נשמע כמנגנון הגנה.'
'כן, "פאשלה" מילה בערבית,' מאשר הקצין, 'הבנת נכון את כוונת הדברים. על כל פנים, ביצענו המשך תנועה אל גדות התעלה תוך ירי מתמיד ובקושי רב עד התרוקנות התחמושת. מצב שהותיר בפנינו רק את הברירה לצפות, ללא אפשרות התנגדות ממשית, בטור שצולח את התעלה בגשר שנבנה על המים ממש אל מול עינינו שמסרבות להאמין.'
***
בתעלה. מראה טור מצרי צולח על גשר, שמתוח על פני התעלה, לתוך סיני.
המ"פ יקי יחד עם המ"מ מרסל צופים מסיפון הנגמ"ש לכיוון ראש הגשר, שמרוחק כקילומטר בלבד צפונית מערבית.
יקי מביט דרך משקפת המפקדים שתלויה על צווארו, כצופה בסרט 'שחור-לבן' אודות פלישת חייזרים, כלא מאמין. כמוהו גם עמיתו מפקד המחלקה.
הם מחליפים ביניהם מבטים קצרים ונוקבים, כמנסים לאמת שאינם חולמים.
'מה קורה כאן?' מרסל ממלמל, 'שמעתי וראיתי את מפקד חיל האוויר אומר שמטוסי צה"ל לא יתנו למצרים לבנות ראש גשר, קראתי אותו גם בעיתון לקראת החגים: "יש מענה לטילי קרקע אויר.. חציית התעלה בלתי אפשרית".. איפה המטוסים? '
'גם אני קראתי כמוך. כנראה לא קשה למכור לוקשים לאישה זקנה..' מרמז יקי לראש הממשלה גולדה מאיר.
מרסל: ' אישה זקנה? ומה אתנו? גם אנחנו האמנו, כולנו.'
המ"פ יקי: 'בוא, חבל על כל רגע, חייבים לתדלק ולחמש, ולחזור לכאן במהירות עם בטן מלאה. חייבים לעצור אותם כאן לפני שיהיה מאוחר מדי.'
***
עם שובם אפשר להבחין כי כל מחנה המפקדה, בסיס שריון קדמי בסיני, עמוס בפעילות בלתי שגרתית. לפעילות אינטנסיבית של תרגיל שאליה היו מורגלים, נוספים גם מראות חיילים מפנים נפגעים אל מסוקים בעוד להבי הרוטור עדיין מסתובבים, מחמשים ומתדלקים כלים, בחלקם פגועים.
המ"פ וחברו מ"מ מרסל חולפים על פני קבוצת חיילים, המצטופפים סביב מכשיר טלביזיה בודד.
על המסך דמותו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, מפקדו העליון של הצבא על כל זרועותיו באוויר ביבשה ובים, שמבטיח לציבור הישראלי להכות בכוחות הפולשים באמרו "אנחנו נשבור להם את העצמות".
מישהו מסובב את כפתור התדרים לתחנה המצרית שנקלטת בבהירות ומתחילה להציג סרטי ניצחון על המרקע.
יקי פונה למרסל ואומר בטון מונמך המכוון לאוזניו ולא לסובבים 'בטלביזיה מבטיחים ניצחון מהיר נוסח מלחמת ששת הימים, אבל כאן, בחולות סיני זה נראה רחוק ותלוש מהמציאות.'
הפער בין הרטוריקה על מסך הטלביזיה לבין מצבם הבלתי אפשרי של הכוחות הדלילים בשטח מתחיל להישמע בלתי נתן לגישור, והספק המכרסם, שהיה כלוא בלב, משתחרר.
'מדווחים על בלימה מוצלחת', מסנן מרסל בכעס, 'לא מבין את זה, בקושי הצלחנו פה ושם לעצור זרזיף מהשיטפון...'
'בוא, מרסל, הצפייה בטלביזיה המצרית לא תעזור לנו...' שניהם מתחילים ללכת לכיוון הטנקים. 'בוא ננסה לארגן אמצעי ראיית לילה. לא יזיק גם עוד מקלעי מאג על הסיפון, החי"ר שלהם לא הולך להתנהג לפי תרגולות ביה"ס לשריון... הם לא יתנדבו לקפוץ לנו מתחת לשרשראות, יעשו לנו צרות צרורות.'
'רגע, יקי, אבל מה כל החגיגה סביב הטלביזיה?' אומר מרסל תוך כדי הליכה. 'מה, אין כבר לאנשים מה לעשות? בוא נחזור רגע, נפזר את ההפגנה...'
'צודק מאה אחוז, צריך להכין טנקים, מה יש להם לעשות שם? '
שניהם חוזרים לקהל המצטופף סביב המכשיר וצופה בחיילים השבויים המוצגים.
יקי מכבה ותמונת המסך נעלמת. פונה לקהל 'הצפייה בטלביזיה המצרית תועיל? יש עבודה לעשות, להיות מוכנים לתנועה בהקדם האפשרי.'
חייל מצדיע ואומר: 'המפקד, אין טנקים כרגע. נפגעו. המצרים מראים שבויים, אולי נזהה מישהו מהפלוגה, מהנעדרים שלנו. נוכל להודיע להורים שממתינים בבית לאות חיים... המפקד, אפשר לקבל רשות להדליק את הטלביזיה?' מצדיע שוב.
מרסל פונה ליקי ואומר בטון חרישי: ' החייל עלה על נקודה נכונה.'
המ"פ: 'בסדר, אבל לא חגיגה. שני חיילים מכל פלוגה נשארים לצפות, השאר הולכים לעזור בהכנות. ברור?'
החיילים עונים 'כן המפקד' במקהלה, והמפקדים יקי ומרסל ממשיכים לכיוון מפקדת הגדוד.
בהגיעם, עינו של יקי נופלת על ערימת חבילות קרטון, המוטלות ליד אחד האוהלים, חלקן מקושטות בציורי ילדים המודבקים מבחוץ או מעטרים את קרטון החבילה.
'מרסל, מה זה לדעתך?'
'דואר לגדוד. חבילות מהמשפחות, שאיש לא בא לקחת, כנראה של החברה שנ...'
'הבנתי,' יקי קוטע אותו. 'אין צורך להמשיך. שמע, תדאג שהחבילות יוכנסו למשרד הפלוגה, אחרת יצמח לנו פה גלעד... זה עוד מה שחסר לנו כרגע.'
מבטו מתמקד באחת החבילות עליה מודבק ציור חייל בצריח טנק.
***
הכנות החימוש והתדלוק מסתיימות בדחיפות ובמועקה.
למ"פ יקי נמסרת פקודה בהולה 'לעצור את החצייה בכל מחיר' שאמנם לא מבוארת דיה, אך גם לא ממש נחוצה.
הפקודה מחזירה אותם מיידית לציר שלוקח מערבה, לכיוון התעלה.
כבר עת דמדומי לילה. תוך נסיעה מערבה לקו החזית, בנגמ"ש הפיקוד המ"מ מרסל והמ"פ יקי "משחררים קיטור" תוך דיבור ישר לכיוון האוזן תוך ניסיון להתגבר על רעש המנועים והשרשראות ברקע.
יקי: 'נזכרתי בסיפור ששמעתי מחבר שמשרת במטה חיל האוויר בתל-אביב. סיפר לי שלא מזמן הקרינו סרט לקצינים הבכירים והראו בדיוק איך הצבא המצרי מתאמן על מודל שבנו לחציית התעלה.'
סגן מרסל: 'איך הגיבו קציני המטה?'
יקי: 'כולם התפוצצו מצחוק.'
'התפוצצו מצחוק?' סגן מרסל חזר על דבריו בצעקה, כדי לאמת ששמע נכון מבעד לרעש.
המ"פ: 'גיחכו "שמזמן לא נראתה קומדיה כזו" סיפר החבר, "אמרו שהטמבלים בחיים לא יעיזו, וגם אם כן לא יצליחו לצלוח". אותי זה לא הצחיק, לגמרי לא. אנחנו יודעים כמה שטחים מתים יש בין המעוזים והתצפיות'.
סגן מרסל: 'גם במטה יודעים, יודעים מצוין... סומכים על כך שבצד השני הם טמבלים? אם הם טמבלים, מאיפה תמיד צצו האבידות שלנו?
מה הערבים לא יודעים לירות ולפגוע?
שכחו את המארב שחצה את התעלה והשמיד את סיור הצנחנים ב"מלחמת ההתשה"? עובדה שהצליחו גם לחצות את התעלה, גם לדפוק את הסיור וגם להסתלק.
כמו שהצליחו להתגנב במקום אחד אפשר בעוד מאה.'
'שמע מרסל', המ"פ יקי משנה את הנושא, 'למשימות החבירה עם הכוחות במעוזים, חייבים להשיג אמצעים לראיית לילה, אני לא יודע מאיפה, אבל חייבים.
אני חושב שברור לך שלא נהיה שם לבד.
לא יזיק שיהיו לנו אמצעים כדי לא לטעות בזיהוי כוחותינו..'
סגן מרסל: 'לא נהיה שם לבד, זה בטוח.'
***
'וזה בדיוק מה שמצאנו בשטח, לא היינו לבד', יקי מספר לקאפו בנגמ"ש הפגוע.'אם בלילה הראשון עוד הצלחנו למצוא פרצות, שניצלנו כדי לחבור למוצבים, בלילות שאחר כך המתינו לנו. לפי הדיוק בפגיעות, כנראה היו מצוידים באמצעי ראיית לילה, שלא היו לנו. בפאתי אחד המוצבים נתקלנו במארב גדודי בעל עצמת אש של טילי נ.ט. שהשמידה את הסיור הפלוגתי שלנו צ'יק צ'ק.. לא היה לנו סיכוי. מאז אני תקוע כאן.
***
'כעת מרסל שוכב כאן בבטן הנגמ"ש, ופניו ניבטות אלי מהסיפון. איזה כאב לב...'
'כשלחמנו בספרד,' מגיב הקאפו, 'בשלב מסוים הקטל היה כה ממושך מאסיבי ומייאש שכבר איבדנו את תחושת הכאב, גם לנוכח אבדן חברים קרובים, וזה גרוע מהכאב שאתה חש. קהות חושים זה המצב הגרוע ביותר.
אבל לא כך היה בהתחלה. היינו מלאי התלהבות ואמונה. מעבר לכך שהמפלגה בצרפת הטילה עלינו את המשימה לגייס ולהתגייס, חשבנו אז, כשישבנו בפריז, כי מכה ניצחת לפאשיזם בספרד לא רק אפשרית אלא הכרחית, כך שתהיה מסוגלת לעצור אותו גם במקומות האחרים.'
***
מראה בית קפה בפריז. זמן מלחמת האזרחים בספרד. אנשים, בעיקר צעירים, מתגודדים מחוץ לקפה. אחד העומדים דובר בלהט ומפריח סיסמאות אודות הצורך להתנדב לשורות הבריגדה הבינלאומית, ואט אט מצטרפים ומתקהלים עוברי אורח נוספים.
בעל בית הקפה עומד מאחורי הדלפק הנטוש בעוד הקהל מצטופף סביב אחד השולחנות בחוץ. 'הסוציאליסטים חושבים שבית הקפה כבר שייך להם' רוטן בזעף.
לקוח: 'אל תגזים. קצת ינאם הבחור, קצת יתווכחו, ומהר מאוד ירגישו יובש בגרון... תתכונן להזמנות מוגברות בבר.'
'הלוואי שכך, אתה לא מכיר אותם, כשמתחילים להתלהב הם לא מתעייפים. מדברים, נואמים, מתלהבים ושוכחים שאני קיים, לא מזמינים כלום במשך שעות.'
'שלח את המלצר החוצה,' מציע הלקוח, 'עם מגש משקאות. אתה יכול לצאת גם, אם אתה רוצה לראות כסף.. קח הזמנות במקום. קצת גמישות עסקית ומחשבתית, מסייה (אדון בצרפתית), לא תזיק כאן.'
'אתה בטח יהודי,' אומר הבעלים במרירות, 'עם רעיונות כמו שלך. הקפה הזה פתוח כבר מאה שנה, ואף פעם לא מכרנו כך בחוץ, על המדרכה, כמו בקרקס רחוב, זה מוסד מכובד. נו טוב, נראה שאתה צודק... צריך לנסות,' הוא עובר לטון מתרצה ופייסני, 'אך אל תיעלב, אני לא שונא יהודים. הנה, קח משקה, על הבית... לבריאות.'
'זה בסדר, מסייה, כבר שמעתי דברים גרועים מאלה... לא נעלבתי. תודה.'
***
הקאפו: 'וכך מתגבשת קבוצת מתנדבים שהתגייסו בקפה שלנו בפריז. העמידו אותי בראש הקבוצה. הגיע רגע היציאה לדרך לספרד, וגם הפרידה ממשפחה, חברים ואהובות.
בקטע הזה עשית לי "דווקא"? במחזה שלך, הצגת אותה כאילו שהיא אומרת עלי "ברוך שפטרנו"...'
'מודה,' מגיב יקי, 'יתכן שהיה פה סתם "חיסול חשבונות". אין לך מושג כמה קל לשנוא אותך...'
הקאפו מניד בראשו ומצקצק 'מרשים ביותר... לא הפעם הראשונה שאני שומע זאת, בחור צעיר.'
יקי: 'שמע, זה כבר מעבר לכיפופי ידיים, אתה פשוט מסוגל להוציא בן אדם מדעתו. סגנון הדיבור שלך פשוט מעצבן. אתה לא מדבר. אתה נואם. אין דיבור שלא כולל הרצאה היסטורית, הטפה אידיאולוגית או ניתוח אנליטי, ולרוב שלושת המרכיבים גם יחד. כמו עוגת טורט שלוש שכבות... קצת פחות טעים, כמובן.
בן אדם, שכחת איך לדבר? פשוט לדבר...'
'בחור צעיר, צא מהנחה שמבחני פופולאריות לא כל כך חשובים לאנשים במצבי... ואתה כבר לא תשנה אותי. באמת חשבת לשנות אותי? למה קראת לי בכלל? למה לא חשבת על חברה נעימה יותר? בחורה נחמדה למשל? אני מניח שאתה לא מזוכיסט.'
'יפה, קאפו פרוכטנבאום,' יקי פונה אליו בשמו, 'מסתבר שאתה כן מסוגל לדבר, בלי לנאום. שמע, אני לא ממש שונא אותך, ויתכן שאני מצליח אפילו להתרגל לסגנון הדיבור המעצבן שלך. ובנוגע לתיאור יחסיך עם בת זוגתך, זו הייתה נקמנות של תיכוניסט כועס, שגם סבל מחוסר הענות של נערה, והשליך עליך את תסכוליו באותה תקופה, וכמובן גם ניצל הזדמנות לחיסול חשבונות נוסף עם "הבוגד". '
הקאפו: 'כאשר האמת הייתה הפוכה לחלוטין. אהבנו מאוד, ולרגע לא ראינו עצמנו אחרת מזוג אוהבים מושלם ונצחי.'
'מאמין לך, וחוץ מזה, לא ממש העסק שלי...' מגיב יקי, 'אך בהזדמנות חגיגית זו, כיון שהנושא כבר עלה, לא יזיק אם אשרבט לעצמי כמה מילים במחברת הדיווחים, בקשר לתיקון הנושא הזה במחזה שלי. אולי יעלה שוב, באחד הימים...'
'ובכן, למען האמת ולמען הפרוטוקול', הקאפו פרוכטנבאום קורץ בזריזות לעברו של יקי, וממשיך, 'אני פרוכטנבאום, מודה ומצהיר בזאת מרצוני החופשי, כי... אתה רושם?
הייתה לנו אהבה גדולה, שהקשתה עלי לא מעט לקבל החלטה לנסוע לספרד'.
***
ליל פרידת אוהבים בחדרו של פרוכטנבאום בפריז, כאשר המזוודות עומדות ארוזות ליד הדלת.
אהובתו של פרוכטנבאום והוא שוכבים במיטה, מחובקים זה לצד זו ומתנשקים, כאשר לפתע היא אומרת: 'אנחנו הקומוניסטים דוגלים בשוויון בין הגבר לאישה תמיד, נכון?'
פרוכטנבאום: 'נכון מאוד, למה?'
אהובתו של פרוכטנבאום: 'אם כך, יש לי מתנת פרידה בשבילך, היום נחליף תפקידים..', מצחקקת 'היום תורי.'
'תורך למה?'
'זוז קצת ותראה, תורי להיות למעלה. אתה הולך לקבל משהו שאפשר יהיה לזכור מספיק זמן. '
'קצת השתגעת?' שואל פרוכטנבאום.
במקום לענות היא קמה עטופה בסדין לכבות את האור בחדר. נותרת תאורת רחוב שמגיעה מהחלון. הוא מביט בגופה בעת שהיא חוצה את החדר, ומנסה לפענח אותו באור הקלוש. 'לגמרי לא השתגעתי, פשוט היום תורי למעלה.. שכב על הגב.' היא מתיישבת מעליו, עדיין עטופה בסדין סביב מתניה. 'ועכשיו תהיה ילד טוב, אל תמהר לשום מקום... מצידי תחשוב על הנאום הבא שלך, רק אל תמהר.. '
'טוב רגע, מה הסדין הזה? חשבתי אמרת: "מתנה, הפתעה", ו...מה? מתנה באריזה? '
נראה שהיא חדת לשון לא פחות ממנו, כי איננה מתבלבלת. 'בסדר, נגיד שזו מקדמה. המתנה ללא אריזה תמתין לך כשתחזור... ועכשיו, מספיק דיבורים, ששה...' מניחה אצבעה על פיו. 'יש לנו רק את הלילה האחרון הזה אז אל תקלקל,' מתחילה לנוע מעליו בקצב איטי, 'ותהיה ילד טוב...'

אודות העדר ומוביליו

' בספרד,' קאפו פרוכטנבאום מתאר, 'ההתחלה הייתה מלווה בהתלהבות גדולה. המראות של ספרד מהספרים שקראנו היו בראשנו. ובדיוק כך גם חווינו את בתי השתייה, המאכלים, המוסיקה, הטמפרמנט, והרבה אדום: צבע היין, גלימת הארגמן של המטדור בזירה, שפתי הגרציות.. התלהבות.
הרבה התלהבות והרבה יהודים, המון יהודים...' ממשיך פרוכטנבאום בציניות, 'נציגים מכל ארץ, ממש שיעור בגיאוגרפיה. קונגרס של יהודים, כמעט כמו זה שלכם, הציונים, בבאזל. אפילו שש מאות יהודים מפלשתינה, חלקם בני שש עשרה, כך נראו לפחות. מה, אין לכם הורים? חשבתי. מה, אין להם מה לעשות במקומות בהם נמצאים? מה גורם להם לקפוץ על כל עגלה של מאבק חברתי? כאילו כך כולם יאהבו אותנו יותר..'
'מן הסתם התמיהה מכוונת גם לעצמך, אני מניח..' מציין יקי.
פרוכטנבאום: 'ברור. די מהר התחלפו "סיפורי ארנסט המינגווי " במראות קשים של נפגעי הפצצות והפגזות על ערים. Fare well לרעיונות האידיאליים, מכאן והלאה סתם שחיטה הדדית...
וכך מראות הצבע האדומים האקזוטיים התחלפו בצבע הדם. צבע ההוצאות להורג.
מראות בני מאה שנים מציורי פרנצ'סקו גויה קבלו חיים מחודשים.
http://www.youtube.com/watch?v=8mI8tk_S4z4&feature=related
בין אם מדובר בתיאור קלאסי או סגנון אוונגארדי בגרניקה של פיקאסו, התוכן ישן נושן: אנשים שחיים מקופחים בידיהם של אנשים אחרים.
לכל צד היו דרכי ההריגה וקרבנותיו המועדפים,' מסיים הקאפו פרוכטנבאום פרק זה, 'אנחנו ירינו באנשי כמורה והם הרגו כל מי שידוע כהומוסקסואל או דמוקרט או סתם כל מי שאיננו פאשיסט.. סיפור עצוב באמת.'
***
פרוכטנבאום ואהובתו שלובי יד בקפה פריזאי. ידו השנייה חובקת את כתפיה.
שמחת פגישה מחודשת, בפריז שלאחר מלחמת האזרחים.
יקי שומע ברקע את קולו פרוכטנבאום: 'בסופו של דבר הספרדים לא הצליחו לעצור את הפאשיסטים, גם עזרת הבריגאדה הבינלאומית לא הועילה. הפאשיסטים ניצחו, ולא רק בספרד.
לא חלף זמן רב וגם הפולנים כשלו, וכך גם הצבא הצרפתי והאנגלי. אירופה נטרפה בציפורני הפאשיזם, המדינות הדמוקרטיות קרסו כבנין קלפים.
הפגישה החוזרת הייתה נהדרת, אך האושר והשמחה שבאיחוד המחודש נקטעו מהר. כמונו גם מיליוני זוגות אוהבים נפרדו, לעיתים לעד, בכל היבשת, ואחר כך גם מחוצה לה.
מישהו טעה טעות חמורה בהערכת חסר של כוחם ונחישותם, היו שנטו לזלזל בפשיסטים ולגחך למראה העצרות ומצעדי הלפידים, ניסו להרגיע את עצמם, אולי, בניסיון לתאר אותם כחבורת אימבצילים או כמטורפים חובבי מצעדים, קבוצת סוטים המכורים למדים. ובעצם לא מדובר במישהו אחד כי אם ברוב עצום, למעט אנשים בודדים שהתריעו, כדוגמת צ'רצ'יל, אך נחשבו בזמנו למחרחרי מלחמה, העושים זאת בניסיון לשקם קריירה אישית מתפוררת. בינתיים אירופה התפוררה.
כולנו מכירים את הסרטון המציג את הצבא הגרמני הצועד ברחובות פריז הכבושה על רקע שער הניצחון. זה מתמצת את הכול.'
יקי: 'כולם טעו, כולל "שמש העמים"...'
הקאפו: 'לא ידעתי שגם אתה ציניקן, חשבתי שיש לי כאן מונופול על התפקיד הזה, אבל, כן, נכון'.
'ובכן הפתעה, גם אני, וחוץ מזה, אין בזה ניסיון להמעיט בערכו של מי שנשא בעיקר הנטל בהכרעת הצבא הגרמני הבלתי מנוצח, הצבא האדום ומנהיגו העליון סטלין, כן, את זאת אי אפשר לקחת ממנו.
ובנוסף, אי אפשר לשכוח מי שיחרר את רוב מחנות ההשמדה, גם אם מאוחר מדי.
אך אי אפשר להמעיט באחריותו האישית להפתעה שכמעט הצליחה למוטט גם את ברה"מ בתחילת המערכה'.
'נכון, אינני חסיד שוטה' אומר הקאפו. 'גם מנהיגנו סטלין לא נקי מטעויות, גם בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ, אמרתי זאת כבר אז, לא פחדתי.'
'השמעת ביקורת על סטאלין? השתגעת?'
'כולנו ראינו את יומן קולנוע המנציח את מעמד החתימה של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ', מסביר הקאפו. 'זה לא היה סיפור אהבה, מאף צד. כל אחד רצה להרוויח פסק זמן. סטלין קיווה כי יקבל מספיק זמן כדי להתכונן כראוי. טעות גדולה!
את זאת בדיוק סרבו הגרמנים לתת לו, ועל כן הנחיתו עליו מכת פתע, די איומה.'
יקי: 'וזה שאינך חסיד שוטה מן הסתם עלה לך ביוקר, במפלגה. כולם היפנו לך עורף.'
'תמיד אמרו לנו במפלגה שהכול פתוח לדיון וביקורת כנה, גם המפלגה והנהגתה.'
'אבל לא אמרו שיחלקו פרסים למי שיממש זכות שכזו..' מגחך יקי.
הקאפו: ציניקן לא קטן אתה, יכולת להועיל במנגנון המפלגה... אבל, נכון. מצד שני אסור לשכוח שלא ישבתי במוסקבה, אלא בפריז, יחי ההבדל הקטן... במוסקבה כבר הייתי שותק יפה מאוד... ואפילו בצרפת, אילו הייתי צריך להאכיל משפחה, ולדאוג שיהיה לחם על השולחן, יתכן שהייתי פחות "גיבור" מול האיגודים המקצועיים. קרוב לודאי. פרנסה של משפחה לא צחוק, ואין מקום לגינוני כבוד על גב ילדיך. כבר אמרתי לך, שאין לי בעיה עם כך שמישהו מספסר בשוק השחור לפרנס את משפחתו.
יותר קל לשחק את הגיבור כשאין הרבה מה לסכן. ידענו שיש חיסולי חשבונות במפלגה, זה כבר היה אחרי הטיהור הגדול של שנות השלושים, וחיסול צמרת המפלגה.
עדיין, כרווק בפריז נראה יותר בטוח להביע ביקורת.
אבל, המפלגה לעולם איננה שוכחת, ולא שכחה גם לי. כשנזקקתי להם אחרי המלחמה בצרפת, שיעידו לטובתי ויספרו כל מה שקרה, דברים שראו ושמעו וידעו, כולם השתתקו, פשוט בלעו את הלשון.'
יקי: אבל בוא לא נקדים את המאוחר, בתחילת המלחמה אתה בנמצא בחלק הכבוש של צרפת, מנסה לארגן תאי מחתרת קומוניסטית וגם ניסיונות בריחה'.
'נכון, אך עשינו את כל השגיאות שעושים החובבים בתחילת דרכם המחתרתית, על כל מתנדב שהצלחנו לגייס לתנועת ההתנגדות נראה שגייסנו גם סוכן שמסר עלינו מידע לגסטאפו.
כך יכלו למפות אותנו, להגיע לדרג הפיקוד, לעצור לחקור לענות ולפעמים גם לשחרר את העצור כסוכן מטעמם.
גם אותי תפסו כך, בעקבות הלשנה.'
***
מרתף שמנורה עירומה בתקרה מפיצה בו אור קלוש. על הרצפה שוכב עציר, מכווץ ומרעיד מקור. הדלת נפתחת, ושני סוהרים מניפים אותו מרבצו, וגוררים אותו על פני מסדרון התאים לחדר החקירות.
קצין הגסטאפו מסמן לסוהר "לרכך" את העציר, היושב על הכסא כשידיו כפותות מאחור ועיניו קשורות, בעזרת כמה סטירות, ולאחר מכן דלי מים, בעודו מעין וקורא בינתיים בתיק. שניהם מתוזמנים הטב, ומסיימים יחדיו.
השומר מסיר את הברדס מעיניו של פרוכטנבאום, אשר ממצמצות וכואבות לנוכח אלומת האור המסמא המכוון ישירות אליהן.
'אה, בעצם סיימנו' קצין הגסטאפו מרים עיניו מהתיק, 'תפסנו כמה דגים שמנים ממך. אין צורך בך', הוא אומר לנחקר. 'מצטער שהטרחתי אותך בריכוך מיותר,' פונה ואומר לסוהר שבפתח, ומיד חוזר אל העציר, 'אין מה לעשות איתך כאן. כל מי שאתה מכיר אנחנו כבר יודעים עליו. מעמדך במחתרת לא מספיק בכיר כדי לשחרר אותך בתקווה שתוכל להוביל אותנו למנהיגי המחתרת', הוא ממשיך לעיין בתיק בעודו מדבר.
'פעילות אביך וההשפעה שהייתה לו בפולין איננה רלבנטית. בינתיים לא נהרוג אותך. נשמור אותך למקרה שאביך יתקדם מספיק בפלשתינה... כתוב שהוא מתקדם יפה מאז שהיגר לשם.
אולי עוד יתהווה מצב כזה ששווה יהיה לנסות ללחוץ עליו.
בינתיים, תישלח מזרחה מחר בבוקר, למקום שממנו כבר לא תוכל לארגן בריחה. גם אם תברח, המקומיים יתפסו אותך, יורידו לך את המכנסיים, יזהו אותך כיהודי וירוצצו לך מיד את הגולגולת בגרזן.
תישלח לארץ מולדתך.. לאושוויץ. מקום קטן ושכוח אל דרומית לקרקוב, אך אומרים שנעשית שם היסטוריה...'
פרוכטנבאום זוקף גבות בתימהון, אך שותק.
קצין הגסטאפו: 'תוכל לפגוש שם חברים וותיקים: מבני עמך, מהמפלגה,' מגחך, 'וגם להכיר חברים חדשים, מברית המועצות... יש שם ארובה שמאחדת את כולם..'
'ארובה?' נפלטת מילה, יתכן באופן לא-רצוני, מפיו של פרוכטנבאום.
'לא חשוב,' אומר קצין הגסטאפו, 'כבר תראה בעצמך. אם נצטרך, נדע למצוא אותך שם. זה הכל.' מסמן לסוהרים שמניפים אותו מהכסא, כשידיו הקשורות לאחור מושכות את
מסעד הכסא הנשמט לרצפה.
קצין הגסטאפו מצית סגריה, שואף, תוחב אותה בפי האסיר שידיו כבולות מאחור, 'סיגריה לדרך. היה מעניין להכירך קומראד, בון וויאז'...' מוסיף בציניות, וחותם על המסמכים, תוך שעיניו חוזרות לתיק בעודו מסיים לארוז את הניירת בתוכו.
***
רכבת מגיעה למחנה אושוויץ באישון לילה. הזרקורים מופנים אל דלתות קרונות הבקר. שומרים חמושים, חלקם אוחזים בקולרי כלבים נובחים ממתינים. בהינתן האות פותחים את דלתות הקרונות, ובעוד הזרקורים מסמאים את עיני האסירים נשמעות שאגות השומרים: 'אלס ראוס (כולם החוצה)'.
מכות אלה ניתכות על הראשונים שמתעכבים, לאחר שמעדו. אחדים, שעיניהם הכו בסנוורים לרגע ולא יכלו להתריע מפני ירידה נטולת רמפה, מעדו ונפלו מפתח הקרון. חלק אחר מהאסירים אינם מסוגלים לעמוד על רגליהם לאחר הנסיעה הממושכת, ופשוט נופלים. הכושלים נדרסים ע"י שטף האנשים המורצים הלאה כעדר.

אודות רצח

יקי: 'אתה מגיע לאושוויץ, ומקבל את תפקיד ראש הבלוק-הקאפו.'
'בלוק אלטעסטער (זקן הבלוק)', מציין הקאפו את הגדרת התפקיד בשפה הגרמנית. 'נכון, לא מיד, אך תוך זמן קצר החברים מתא המפלגה באושוויץ החליטו כך, לא הייתה ברירה. ראש הבלוק היה פושע פולני שנשלח לאושוויץ עם אסירים פליליים נוספים. יחד עם כמה מחברי הכנופיה שהקים שם רדה באנשי הבלוק, שגם כך חייהם היו בלתי נסבלים, והפך אותם לבלתי אפשריים.
***
באושוויץ. שניים מאנשי הכנופיה תופסים אסיר, מכים בו, שודדים מכיסו את מנת המזון הדלה, ומשאירים אותו חבול והמום, תוך כדי שממלמל: 'אני חייב לאכול, אני חייב אוכל כדי לעבוד.' דמעות ייאוש מציפות את עיניו ופניו החבולים. בהמשך היום הוא נחלש ומאט בקצב העבודה במכרה, ועל כך סופג מכות וחבלות נוספות.
הקאפו: 'מי ש"סומן" בחבלה בפניו היום ישלח למוות במסדר הבוקר של מחר. גם בשל הרבה פחות מכך, סתם גרדת או אדמומית ללא סיבה רצינית, אנשים היו מוצאים מפלוגת העבודה, מבודדים ונשלחים לגז. תוך יום, מכסימום יומיים, לא היו קיימים עוד.
אמרתי לאחד מחבריו של המוכה להשיג קצת אבקת סיד, ולנסות "להלבין" ולטשטש את החבורות בפניו לפני מסדר הבוקר'.
יקי מדמיין אסיר אוחז בחופן סיד בידו, מושיטה למוכה שטומן אותה בכיסו, ומסמן בידו לאוכל. החבר מוציא מנת לחם מכיסו ותולש חתיכה ממנה. חברו המוכה מתנפל עליה ובולעה מיד. מבקש עוד אך חברו מסמן בידו "עד כאן".
הקאפו פרוכטנבאום: 'זה לא הצליח, ה"איפור" היה גס ובולט מדי, הגרמני במסדר הבוקר עלה מיד על ההגזמה, וחגג.'
יקי מדמיין את מראה מסדר הבוקר בקור המקפיא של הרחבה. הספירה חייבת להתאזן עם הרישום, זה ברור, אך נקודת הכינוס, בה כולם שומעים ורואים, מהווה גם הזדמנות נוספת להשלטת משטר הטרור. עקב האפלולית אנשי המשמר עוברים בין שורות האסירים, המקווים להרשים ככשירים לעבודה, וסוקרים אותם אחד אחר השני מקרוב. אחד מהם מבחין במראה החשוד של פני המוכה, הולך ומתלחש עם הסמל.
הסמל הסאדיסט מתקרב ושואג: 'הקוקסינל המתאפר בפודרה הצידה מיד.' בעודו מתקרב אליו בוחן בעזרת קצה האלה שבידו את מהות האבקה המרוחה על פניו, אחר כך מביט על כפות ידיו שעדיין לבנות מכתמי סיד, חוזר אל קבוצת האסירים, ושוב שואג: 'כפות ידיים למעלה, מופנות אלי, כולם.' בעודם מרימים ידיים, נראה סיד על כפות ידי חברו, שמושלך הצידה מיד גם כן. הגרמני מסמן לקאפו הפולני וחבריו לקחתם לבידוד, בהמתנה לתורם.
בנקודת ריכוז הנידונים, העבריינים מתנפלים על שני האסירים במכות אלה, מכריעים אותם לרצפה, פוערים את פיהם בכוח, ובעזרת צבת מאולתרת מחפשים ועוקרים שיניים מפיהם בכדי לנצל את ציפוי הזהב. 'לא תזדקקו עוד לזהב במקום אליו אתם הולכים, יהודונים מלוכלכים...' צוחקים בעודם מסתלקים עם שללם, ומתרחקים מהאסירים המוטלים המומים.
נער פולני שחבר אל הכנופיה, שליבו התרכך לנוכח הזוועה מתקרב לשניים, מוציא סיגריה מכיסו, מדליק, שואף ממנה פעמיים, ותוקע אותו בפי אחד הנידונים, תוך שהוא ממלמל בפולנית: 'אל תבכה, הוא חיית אדם, פושע, רוצח. ברגע של שיכרות רצח את הוריו שלו ואת אשתו..'
'מי אתה? ילד ' אחד הנידונים שנראה שהתאושש דיו, שואל בפולנית.
'אני הבן שלו.. אחרת לא הייתי כאן.
כולם אמרו שלא כדאי להתלוות אליו לכאן, אבל אחרי שרצח את אמא אין לי איש מלבדו בעולם, משפחתה לא רצתה אותי. אמרו שבודאי יצאתי חיית טרף כמו אבי. נשארתי לבד, אז הלכתי אתו. לאן יכולתי ללכת?
אחר כך התברר שמכאן אף פעם לא יוצאים, נשאר לנו רק לסבול עוד, לפני שנצטרף אליך... אתה, בקרוב לא תסבול יותר, אולי כך עדיף. גם רוב האנשים בבלוק לא יחזיקו מעמד יותר משלושה חודשים, ככה זה.
לי כבר נמאס מהחיים כאן, אם אלה בכלל חיים...' הנער מתרחק מהמקום בעודו מצטלב.
הבוגר נראה מנחית עליו את כפו, ומקלל בפולנית: 'כולרה, סיגריה נתת לו? השתגעת? עוד שעתיים הוא יהפוך לעשן בדיוק כמו הסיגריה, תאמין לי, עשן לא יחסר לו.. חתיכת אידיוט שכמוך' הוא מנסה לחבוט בו פעם נוספת אך הנער חומק.
הקאפו: 'יותר לא ראינו אותם, כמובן. אך לא היה ספק. ידענו שהומתו. צריף הנידונים התרוקן עוד באותו יום.
גם בבית חרושת למוות כאושוויץ, האסיר חייב שיהיה לו ביטחון מינימום במנת המזון שאגר בכיסו עד מועד החלוקה הבאה. זה לא הביטחון ברכוש שכל חברה מתוקנת שואפת לו, אלא המעט כדי לשרוד יום נוסף. אדם שיודע כי מחר מחכה לו יום עבודה קשה חייב לבטוח כי פרוסת הלחם שחסך מפיו היום יוכל להשתמש בה מחר, כדי לעבוד בלי שיקבל מכות רצח על רפיון בעבודה.'
'ברור. אני מניח שנאלצתם לעשות משהו בנוגע לקאפו הקרימינאל וכנופייתו.'
'לא הייתה ברירה', מאשר הקאפו.
'סידרתם לו "תאונת עבודה" במכרה?'
'בדיוק. מבצע שדמה לחיסול משתפי פעולה במחתרת: קבוצת תצפית, הסחה, קבוצת חסימה שמבודדת את המיועד לחיסול, קבוצה מבצעת, שמונה אנשים סה"כ, ממש לפי הספר..'
יקי מדמיין מראה קבוצת אסירים במכרה ובראשה פרוכטנבאום שמבודדת את הקרבן, בעוד הקבוצה ברקע מגבירה את קצב הלמות המכושים והפטישים כדי לחפות על קולות אפשריים. חוליית הביצוע מסתערת עליו בכדי לאחוז בידיו ובעיקר בפיו, בעוד אחד מנחית את הפטיש בראשו, ומטילה אותו לאחד מבורות המכרה, כדי לשוות לרצח מראית עין של החלקה על הכפור החלקלק המכסה את הסלעים. תוך שניות כל אחד מאנשי חוליית החיסול חוזר להלום בפטישו באבנים.
'כנופיית הפשע שהקים קרסה כבניין קלפים', מוסיף הקאפו, 'הבינו את הרמז, ונשבעו לציית לנו. זה היה הרצח הראשון שלי. לא האחרון.'
'רצח?'
'כן, זו הטרמינולוגיה בה אני משתמש, רצח או חיסול, לא הריגה.' אומר הקאפו, 'אסור להקל בחומרת המעשה של נטילת חיים. במילה "הריגה" טמונה משמעות של תום לב וחוסר כוונה, בעוד שנקודת המוצא צריכה להיות לחומרה. הריגה, לשיטתי, היא רק תאונה הנגרמת בשגגה מוחלטת המסתיימת במוות, כדוגמת פטיש שנשמט מידיו של פועל בנין בקומה הארבעים ופוגע בראש חסר מזל.'
'מכיר מהתנסות אישית', נזכר יקי. 'באחת מחופשות הקיץ עבדתי כפועל באתר בנייה. הקבלן, מדי הגיעו, היה צועק בקולי קולות וקורא בשם פועליו כולם. שאלתי לפשר הקריאה. הסביר שרוצה למנוע מהם להשתעשע במחשבה להטיל בו מריצה מהקומה העליונה, בחוסר ידיעה על הימצאו למטה, כביכול. כולם הבינו זאת, ואכן, מעולם לא נזרק עליו דבר.'
'ברור, הקאפו מניד ראש בהסכמה. 'הנסיבות, הכוונות והמניעים כמובן חשובים. יש הבדל באם מדובר ברצח סתם לשם תאוות רצח דם או בצע, ובין רצח בלית ברירה, הסתערות חייל בקרב, לדוגמה, או רצח בנסיבות התגוננות. בארצות שונות המערכת המשפטית מכנה זאת באופנים שונים. אני משפטן בהשכלתי, אם כי ללא פרקטיקה מקצועית, טענה נוספת שהשמיעו נגדי המשמיצים. למעשה, באושויץ וגם במחתרת עסקתי "בפרקטיקה משפטית" מהדרגה החמורה ביותר... שהייתי מוותר עליה ברצון...'
הבעת הפוקר הרגילה שעל פני הקאפו נסדקה משהו באמרו זאת. 'הייתי נציג התביעה, מנהל ההגנה, השופט, גם סמכות הערעור... וגם התליין.'

על שנאה וסוגסטיה

'החיסול הבא היה של אוקראיני משומרי המחנה, שנמנו על עוזרי הנאצים. עדיין לא קשה מדי מבחינה מצפונית, סתם פושע מלחמה.'
'דבקה בשומרי המחנות האוקראינים הסטיגמה שכולם רוצחים סדיסטיים', אומר יקי.
'וברור שזו הגזמה, כי אי אפשר לייחס את האופי הסדיסטי ללאום כזה או אחר באופן גורף, גם אם מרצחים היו לרוב בין הליטאים, הלטבים והאסטונים.
חלקם רצו בעיקר להציל את חייהם מגורל יתר שבויי הצבא האדום, שרובם הורעבו למוות. חלקם גם גויסו לצבא האדום בעל כורחם, כך שאפשר להבין את הסכמתם לשתף פעולה עם שוביהם הנאצים, אך יחד עם זאת, יותר מדי שומרים אוקראינים הפגינו הנאה במילוי המשימה. הם נצלו את המצב לעינויים אונס שוד ורצח שאיש לא דרש מהם.'
'ולאו דווקא בפעם הראשונה בהיסטוריה של העת החדשה', מעלה יקי טיעון, 'בשונה מהגרמנים, שלא עסקו בהשמדת קהילות מאז הרפורמציה.'
'נכון', מסכים הקאפו, 'התשובה העיקרית לביקורת, וגם לי יש כזו, על היהודים ש"הלכו כצאן לטבח" היא שהיהודים הופתעו ע"י התנהלות חסרת תקדים מצד הנאצים, כי הגרמנים נחשבו לעם התרבותי ביותר באירופה ובעולם כולו. במאות השנים שקדמו להשמדה גרמניה התייחסה בסובלנות מלאה ליהודיה.
האוקראינים, לעומת זאת, השמידו קהילות יהודיות רק עשרים שנים קודם. ניהלו מאבק לאומי, בזמן שרוסיה שקעה במלחמת אזרחים בין תומכי הצאר לקומוניסטים, מלחמה לשחרור לאומי, שקורבנותיה הראשונים היו היהודים ואחר כך הם עצמם.'
'אז מה?' מגיב יקי בסרקסטיות, 'האוקראינים הפכו ברגע את שיילוק היהודי - משרתם של בני אצולה ובעלי הקרקעות לבולשביק וטרוצקיסט?'
'בדיוק. מאבק לאומי מזוין שבו צבאות אוקראינים בקואליציה מוזרה עם צבאות של רוסיה הלבנה, למרות שאלה מייצגים את האיכרים המשועבדים והאחרים את הפיאודלים, ורק בדבר אחד תמימות דעים והסכמה מלאה - חיסול וביזה של קהילות יהודיות.
בתקופת פטלורה, גיבורם הלאומי של האוקראינים, צבאותיו חפרו שם קברי אחים ליהודים, שיכלו לספק השראה ודוגמה לגרמנים עשרים שנה אח"כ.'
'מורשת לחימה מפוארת מאוד...' מגיב יקי בתיעוב.
'לחימה?' בטוח שזו הטרמינולוגיה?' שואל הקאפו ריטורית, 'נגד נשים? ילדים וזקנים? הגברים לא היו, גויסו לצבא זה או צבא אחר. כאשר מדברים על מספרים זה נשמע כמו סטטיסטיקה, ולא אומר הרבה, כאשר אתה מתחיל לקרוא ולשמוע על מעשי אכזריות פרטניים אתה רואה לנגד עיניך השתוללות של חלאות, לא התנהגות של חיילים.
האידיאולוגיה מהווה תואנה, כאשר בפועל השנאה פורצת והחיתיות מובילה.
החיה שבאדם משתלטת: אונס, רצח, קטיעת איברים, התעללות בגוויות, ביזה... בדומה לכנופיות הערבים כאן, בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה.
חיות אדם... לא חיילים. הצבא האדום הציל את היהודים משחיטה מוחלטת באוקראינה, בדיוק כפי שעשה במלחה"ע ה-2, גם אם באיחור. '
'אז אתה אומר שגם אם נפוצו שמועות על רצח שיטתי, היהודים לא יכלו לשייך זאת לגרמנים?, שואל יקי, 'בגלל שנחשבו לאנשים תרבותיים, חובבי מוזיקה קלסית, אופרה וספרות.'
'נכון, עובדתית זה נכון, הגרמנים היו מובילי תרבות, ונעדרי מורשת קולוניאלית אכזרית ועקובה מדם, להבדיל מיתר עמי אירופה. זה החלק הראשון של העניין.'
'טיעון מעניין, שדומה לו גם שמעתי פעם מאבי, והחלק השני?'
'החלק השני טמון בראש היהודי ובתרבות היהודית, שאיננה רצחנית ביסודה', מסביר הקאפו, 'וטבעי שהאדם ישליך על זולתו את מחשבותיו ונטיותיו שלו.
אילו היו היהודים רצחניים יותר, היו לוקחים כמובן מאליו שכך גם האחרים. לו הייתה להם רבע מהרצחנות של הערבים למשל, היו מבינים גם מבינים שהדברים הכתובים שחור על גבי לבן בספר 'מיין קאמפף' ניתנים למימוש. מאחר ולא הייתה רצחנות אף לא כמלוא הנימה, לא הבינו ולא יכלו להאמין.'
'במילים אחרות, אתה אומר שהערבים ברחו ב-48 כי האמינו שיישחטו, היות וזה בדיוק מה שהתכוונו לעשות ליהודים...'
בדיוק כך', מסכים הקאפו, 'כפי שעשו ביפו ב- 1921, בחברון ובצפת בפרעות 1929, בבתי הזיקוק בחיפה, בשיירה להר הצופים, כביש אזור... איפה שיכלו. אין דוגמה לקרב שהסתיים בניצחונם ללא טבח ואורגיה של דם.
מדוע הערבים האחמדיים שכפרם כבאביר שוכן על רכס הכרמל ושולט על מבואות חיפה מדרום לא ברחו?'
'לא מכיר את הסיפור', יקי מודה.
'מסיבה פשוטה, הערבים בכפר זה נמנו על האחמדייה, זרם באסלם שמקורו בהודו והמתנגד לג'יהאד מזוין. הם לא חשבו על רצח יהודים ולכן לא חשבו לרגע שהיהודים ירצחו אותם.
הם לא ברחו, ולמרות שליטתם הטופוגראפית ברכס איש לא נגע בהם לרעה.'
'ומה עם דיר יאסין?'
זה בדיוק העניין', טוען הקאפו, 'אילו דיר יאסין היה מתרחש ליהודים באוקראינה למשל, היו אומרים לעצמם שכמאה ושבעה הרוגים הם "רק פוגרום"... יזמה של מנהיג כנופיה מקומי, לא סימן לכוונת רצח המוני טוטאלי.
אפילו אם היה פוגרום מתרחש בחמישה מקומות עדיין לא היו רואים בכך אות לבאות, ולא מאמינים לאפשרות של רצח שיטתי מוכוון מתוכנן ומנוהל ע"י ההנהגה. היו אומרים "בנדיטים".
כך גם הגיב השופט העליון היהודי פרנקפורטר, כאשר יאן קרסקי, שליח מן המחתרת הפולנית, הגיע בזמן המלחמה לארה"ב להתריע בפניו על רצח העם היהודי שמתבצע במפעל ההשמדה באושוויץ ומחנות אחרים. הפולני ידע... כי בעצמו ברח מידי הגסטאפו, וחזר והסתנן לגטו ורשה וגם למחנה השמדה, מחופש כשומר, כדי לחזות במו עיניו ולאמת עדויות ששמע.'
'ואיך הגיב השופט העליון?'
'כיצד אתה סבור פרנקפורטר הגיב? 'No' והניף ידיים לדחייה. 'לא ייתכן', כך אמר כבוד השופט, בשלילה מוחלטת, וכמוהו גם ראשי הקהילה היהודית שם, שלא לדבר על מנהיגי ארה"ב ובריטניה.
השופט דחה אפשרות כזאת מכל וכל', אומר הקאפו בתסכול, 'וכמוהו רוב יהודי אירופה, שהעדיפו להאמין בסוג של סוגסטיה והונאה עצמית כי "העבודה משחררת" - הכתובת מעל שער הכניסה של אושוויץ.'
'ובכל זאת', מקשה יקי, 'היכן תרומת המנהיגים היהודים באירופה הכבושה לאשליה הזו? מה תפקידם של מנהיגים? אם לא לנווט בעיתות משבר אל חוף מבטחים.'
'מנהיגי הגטאות לא יכלו לנווט. המכסימום שיכלו לעשות היה לנסות להרוויח זמן, על ידי יצירת מצג בעיני הגרמנים שהיהודים כשירים לעבודה ואפילו חיוניים למאמץ המלחמתי. אך היה זה סוג של הונאה הדדית...
מנהיגי היהדות החרדית ניווטו לחוף מבטחים, בעיקר את עצמם ומשפחותיהם... לפחות מנהיגי החצרות החשובות, במסגרת עסקה מוזרה שרקח מפקד המודיעין הצבאי הגרמני הגנרל קנאריס, ככל שבלתי יאומן הדבר נשמע...'
'אתה ממש אוהב אותם, את העדה החרדית, זה מורגש...ובעיקר את מנהיגיהם. קצת מעבר לנדרש ממך כקומוניסט, הייתי אומר...'
'יש טעם לאזכר פעם נוספת את הציניות? שלא חסרה כלל, הלא כבר אמרנו..' משיב הקאפו לעצמו וממשיך, 'אפשר להבין את חרדתם מהכרתת שושלות גאונים ופוסקים, ולהסכים עם מאמצי מילוט מסוימים, אבל תקשיב לסיפור הבא.
רבנית, מאחת החצרות החשובות, שלא אנקוב בשמה, הגיעה לאושוויץ, ובדרכה לתאי הגזים פגשה בחברתה משכבר הימים אשר עבדה בזונדרקומנדו, אלה שהובילו את האנשים אל תאי הגזים ואחר כך למשרפות.
וכך אמרה לה הרבנית: 'צריך להתפלל בדבקות רבה למען הרעב'ע שלנו, להתפלל בכל הכח שתינתן מחילה לרעב'ע, על שחטא בגניבת דעת של כל הקהילה. עוד בחג עמד מולנו והבטיח שכל רע לא יאונה והבטיח שתפילותינו יענו וכי אין מה לדאוג לנוכח השמועות שמפיצים אנשי זדון על אושוויץ, רשעים שאמונתם בקדוש ברוך הוא נתערערה לחלוטין. אמר שמדובר באנשים חוטאים ומחטיאים שהפסיקו להאמין בחסדי שמיים. כך עמד ודיבר ודיבר על לב כולנו, והשתכנענו.
למחרת החג התברר שהרעב'ע ובני ביתו נעלמו באישון לילה, והקהילה הלכה לרכבות בשקט ואמונה שלימה בהבטחות הרב'ע. ועכשיו, כשברור מה שעשה, צריך להתפלל בכל הכח לכפרה וסליחה לרעב'ע.'
לא הרפתה ממנה הרבנית, וחזרה והתחננה בכל לשון של בקשה, באמרה כי לדעתה זה "עניין של פיקוח נפש ממש", עד שנעתרה חברתה בזונדרקומנדו והבטיחה לה בכל בכל הקדוש לה שתתפלל למענו...'
'והמנהיגות החילונית, נהגה אחרת?' מתריס יקי, 'לא עשתה בדיוק אותו הדבר? '
'לא בדיוק. היו דוגמאות לכאן ולכאן. קורצ'אק לא נטש את ילדיו.'
'זה לא ממש התנגדות, זה דווקא דומה יותר להשלמה עם הגורל של החרדים.'
'למה, לעזאזל, סתם לדבר?' לראשונה נפלטת קללה כלשהי מפי הקאפו אשר שליטתו העצמית כמעט מושלמת, 'באשר לילדים אין לדבר על התנגדות כלשהי, פשוט לא מעשי. אתה סבור שהוא צפה לחסדי שמים? לנס שיתרחש? השלה את עצמו באשר לצפוי? נראה לך שחשב כי הוא הולך לצעוד בשערי גן עדן, אולי?
תרשה לי להזכיר לך, הוא היה רופא, ונתקל בכל צורות המוות עוד מימי היותו סטודנט, וידע מצוין מה ממתין לו.
האם זה ברור לך?' הקאפו הרעים בקולו.
'כן'.
'טוב מאוד', אומר הקאפו, 'ד"ר קורצ'אק בחר להיות אתם עד הסוף, והקריב את עצמו בחזקת חסד אחרון שיכל לעשות עבורם. הלך בידיעה שנוכחותו תרגיע, תרחיק אימה מלבבותיהם הקטנים, ותקל עליהם את הייסורים ברגעיהם האחרונים.
וכעת, באשר לאופציות התנגדות אקטיבית, ככלל הן היו זעומות, ואל תשכח את המורשת הבלתי לוחמת של היהודים. גם בבריגאדות בספרד לא ששו מפקדים לצרף יהודים ליחידותיהם. נחשבו לפחדנים ונקראו קייקס בפי דוברי האנגלית.'
'אבל היו גם ניסיונות התנגדות, כזו או אחרת...' יקי מסרב להיכנע בקלות.
'מי שניסה להתנגד היו צעירים מאורגנים בתנועות שונות', קובע הקאפו, 'שמרדו במסורת הוריהם, נתק שהקנה להם חופש פעולה מסוים.
אותם צעירים חברי ארגונים, פטורים מנטל אחריות למשפחותיהם, ניסו לתכנן התנגדות, ולפעמים הצליחו להוציאה לפועל, בין אם בבריחה ליערות או ניסיונות מרד בגטאות. לעתים למורת רוחם של המנהיגים המסורתיים. המנהיגים המבוגרים שלא הבינו כי הגרמנים נחרצים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי כולם, נטו לחשוב במושגים שאבד עליהם הכלח: עוד עסקה, עוד ניסיון להרוויח זמן. התנגדו לפעולות שיגררו פעולות עונשין איומות.
עם כל הטענות שיש לי אליהם, ויש טענות קשות, עדיין אני סבור, שאילו ידעו הם את מה שיודעים כולם היום, למרות הנטייה הטבעית להונאה עצמית וניסיונות הדחקה הקיימים בבן-האנוש באשר הוא, היו מתנהלים אחרת.'
'וזה מחזיר אותנו לטיעון שהעלית קודם, שאיש לא יכול היה להעלות על הדעת התכנות פתרון רצחני כדוגמת "הפתרון הסופי".'
'אמת', מאשר הקאפו. 'אפילו היום, ובידיעה גמורה של כל מה שקרה, עדיין קשה לתפוס זאת, קשה להאמין שזה אכן קרה. נדרשת מידה של רצחנות, שלא הייתה ליהודים, כדי לחזות ולצפות זאת. גם כיום קשה מאוד להבין תכנית אב רצחנית שכזו, ואת ביצועה הקפדני ע"י קאדר של אנשי מנהלה וביצוע שהקפידו על התזמון בין כל החוליות.
מעבר לתכנית השטנית של בית החרושת למוות, נוצרה אווירה שאפשרה התרת רסן כללית, התפרצות של כל שרירות לב ויצר חייתי, שאפילו האסיר המנסה בכל כוחו להסתגל פשוט אינו יכול לצפות, להתכונן מראש ולהתגונן מפניהם.
כל פעם היית מופתע מחדש.
קשה להכיל את עצמת הרצחנות, השרירות ותעתועי השטן שאיש לא היה חסין מפניהם באותה "פלנטה אחרת"... הופתעו גם אנשים שחשבו שהם בצד הבטוח... כך התגלה, פעם נוספת, בזירת האגרוף באושוויץ.'
***
באושוויץ, מראה זירת אגרוף וצופים משולהבים. ריח היין והאלכוהול ממסך את ריח הזיעה, וריח הסיגריות גובר על שניהם גם יחד. חלקם שומרים במדים וחלקם קאפו מבעלי הפריבילגיות במחנה, הצופים במתאגרפים המתמודדים.
יקי מזהה את עצמו בין שאר הנוכחים במקום, צופה בזירה. יחד עם זאת איש איננו מתייחס לנוכחותו, ממש אינם מבחינים בו כלל כאילו היה נוכח נפקד, בדומה לחזיון גירוש ילדי קורצ'ק, אלא שהפעם כבר לא חש פליאה על ההתעלמות הכללית ממנו.
כאילו התחיל להתרגל ליכולת החדשה להיות רואה ואינו נראה...
הוא שומע את קולו של הקאפו מתאר: 'באושוויץ היו נערכים קרבות אגרוף להנאת הסגל. היו גם כמה מבין אנשי הסגל האוקראינים שהחשיבו את עצמם מתאגרפים, ורצו להרשים את הגרמנים ואת עמיתיהם ע"י הצלחות בזירה.'
גרמופון ועליו מסתובב תקליט של דיוק-אלינגטון, מוסיקה של שחורים שהייתה חושנית וקצבית ועל כן חביבה על אנשי המשמר, אם כי נחותה ומוקצה מחמת מיאוס ע"י האידיאולוגיה של הרייך. המחט חורצת ומנגנת את
'The Mooche'
מיקרופון ניצב בקרבת הגרמופון להגברת המוסיקה דרך הרמקולים.
שולחן עמוס בנקניקים ובשרים מעושנים תוצרת ארצות שונות, שהלכו והתאספו בקנטינת הסגל על פי מגוון הטרנספורטים שהגיעו. אך אנשי המשמר גילו עניין מועט ביותר במזון. דלפק המשקאות העמוס בבקבוקים, אף הם שלל שנלקח מהנספים, היה אטרקטיבי ופעיל הרבה יותר.
הצופים השיכורים רוקעים ברגליהם, חלקם מכים באלותיהם בפראות ברצפת העץ בקצב הג'אז, בעודם שותים ישירות מבקבוקים שמושלכים אח"כ על הרצפה או מוטחים בקיר.
אחד החיילים הגרמנים פונה לסמל ' 'Ein neu Gramofon (a new Gramophone)?
הסמל: 'Ya, di Juden nach Antewerpen Transport… hat mitt ein Pullman Wagon gecommen… nach urlab hat gedenken… (yes, the 'batch' of Antwerp Jews , they came with a Pulman-Wagon, as if for vacation…)'
'und (and…)?' מגיב החייל, כנראה חדש במחנה, וסימן שאלה בפניו.
'und hat schon durch di Kamin gehen (and have already gone straight through the chimney)…' הסמל מחייך ומסמן בידו עשן מסתלסל.
'Jazz music, Schwarze Jazz (Black Jazz music)' ?
'ja, Elington, di "Duke" ein Herzog'…
החייל מחייך בלעג 'di Schwarze? Ein Herzog (the nigger, a Duke)?'
'ja, ein Herzog mitt the Juden, nach Amerika … (yes, a Duke in the US, with the Jews…)' צוהל הסמל.
החייל מתפוצץ מצחוק, ומכה בבקבוק הריק בעמוד הסמוך.
מבעד להמולה יקי שומע את קולו של הקאפו 'בין המשתתפים אלוף האגרוף הצועני יוהאן טרולאן, אשר הודח משרותו כחייל גרמני בחזית המזרחית עם התחלת ההגבלות על הצוענים, ונאסר בגרמניה של שנת 42, לאחר שמפקד האס-אס היינריך הימלר הוציא פקודה המורידה את הצוענים לדרגת היהודים--להשמדה.
טרולאן מושפל ומורעב ע"י אנשי הסגל האוקראינים, כדי שיסכים לרשום הפסדים, ואף לחטוף חבטות המשכיבות אותו על הקרשים, כדי לזכות בארוחה.'
יקי מבחין בדמותו של המתאגרף הצועני לפני העלייה לזירה, מתנפל על צלחת אוכל המוגשת לו, מספיק לטרוף מתוכה מלוא החופן, לפני שהיא מורחקת ממנו, בעוד אצבע מונפת מולו: 'השאר אחרי ההופעה בזירה, צועני, אל תשכח מה שסיכמנו...'
הבדל המשקל בין הצועני המורעב לאוקראיני הגברתן בולט לעין. בתחילת הקרב האסיר משתף פעולה עם הכללים שנקבעו מראש, מסכים לספוג אגרופים, מכה בעיקר באוויר, ונשכב מספר פעמים על הקרשים לשמחת הקהל ולצהלת השיכורים.
לאחר מספר סיבובים מבוימים כהלכה חלה תקלה, ושוב מתברר כי הסכמים עם אנשים מסוימים שווים כקליפת השום. המתאגרף האוקראיני, הנראה שתוי כהלכה, מתבשם "מהישגיו", סוטה מהכללים שנקבעו, נעמד בסמוך לצועני השרוע על הזירה מקלל ומגדף: 'קום על הרגליים, טינופת צוענית, אחרי שקרעתי את הצורה לאשתך, ממש כאן במקום הזה, תורך הגיע...' ומתחיל להטיל בו את מימיו.
***
לרגע נמוג המראה הקודם, ויקי מבחין באוקראינים המנסים להשתעשע שוב. הפעם אנשי משמר המחנה, המתאגרף האוקראיני וחבריו, נראים גוררים בברוטאליות אישה צוענייה אל מאחורי הזירה.
יקי שומע היטב גם את הצלילים הבוקעים מן הגרמופון, המנגן אותה מוסיקה בדיוק. האישה נראית מונפת בידיהם בעודה נאבקת, נסחבת אל מאחורי הזירה, ונעלמת מחוץ לטווח ראייתו.
תוך זמן קצר נשמעה צעקתה לעזרה המלווה בצרחות - זעקות שיכולות להישמע רק כאשר ברייה נלכדת בזרועותיו של דב גריזלי מורעב הנוגס בה בעודה בחיים.
***
מראה הזירה נגלה שוב ליקי, ורק הצריחה מהדהדת.
הצועני טרולאן עדיין שוכב , גבו לזירה. יקי חש וודאות שהמתאגרף שומע, בדיוק כפי שהוא שומע באוזניו שלו, את זעקת אשתו המעונית.
צעקתה מתערבבת בנהמת חיה פצועה שבוקעת מגרונו של המתאגרף בעת שהוא מסתער כאחוז טירוף על האוקראיני, הולם בפניו כברק באגרוף יד שמאל, ומפיל אותו במהלומת וו ימנית.
השומר האוקראיני נותר המום שרוע על גבו ממכת הנוק-אווט, בעוד ההקהל מתחיל להשתלהב בצעקות קצובות: 'טרולאן, טרולאן, טרולאן..'
לשמע הקריאות השומר ההמום מתעורר, מתעשת, קם, תופס אלה שנזרקת מצד חבריו ומתנפל על המתאגרף שמולו כחיית טרף.
עם הנפת האלה נראה שהשתנו הכללים, באחת מסתיים האגרוף, ומול שומר המחנה , איש הסגל האוקראיני המכה, עומד אסיר כנוע.
מכות האלה ניחתות בעיקר בראשו, אך פה ושם חמת הזעם של המכה מסיטה אותן לכתפיו, גבו וחזהו, בעודו סובב אותו, סובב ומכה. אלת העץ מחוזקת ברפידות מתכת כבדות, אשר קורעות בבשר החי ומתיזות דם. גם מתאגרף מנוסה כטרולאן איננו יכול לעמוד בכך לאורך זמן, עמידתו הופכת למתנודדת, והשומר המבחין בכך רואה בזאת שעת כושר כדי לקפוץ על גבו ולהפילו במשקל גופו על ברכיו. כעת חבטות האלה נוחתות בעיקר בעורפו של האסיר בעוד האוקראיני בועט מדי פעם בגבו.
ראש האסיר הולך ונשמט עם כל חבטה, עד שמשיק לרצפת הקרשים בתוך שלולית דם.
האוקראיני התיישב על כתפיו, הקורסות תחת משקל היושב עליהן, בעוד בירכיו כאילו תקועות ברצפה.
השומר האוקראיני שהחל להתעייף מחמת הרצח שאחזה בו והאט בקצב, החל להיענות לשאגות העידוד, שהשתנו והחלו לקרוא בשמו. עיקר הקריאות נשמעו הפעם מקרב חבריו שהשתלהבו, ומגיב בהנפת אלה לקצב השאגות ורקיעות הרגליים.
לפתע ירייה מפלחת את חלל האולם, ודממת מוות נופלת.
כל העיניים מופנות אל מקור הירייה, לעבר מפקד המחנה הנכנס לאולם, אקדחו השלוף מכוון לתקרה ומתחיל להתאזן לעבר הזירה.
יקי שומע את קולו של הקאפו מדבר אליו ' כל זה היה אמור להוות חימום. הקרב האמיתי הוא בהשתתפות גרקו, אלוף האגרוף היהודי הסלוניקאי וחביבו של הקצין הגרמני, המגיע לצפות בו עולה לזירה.
השומרים האוקראינים ידעו היטבלא להתעסק עם בן חסותו של המפקד, אך עם המתאגרף הצועני הכללים היו שונים לחלוטין.
מאיור האס-אס פוסע בצעד מדוד פנימה אל תוך האולם.
השקט המוחלט מאפשר לשמוע את קול נקישות עקביו.
המאיור עולה לזירה, בעוד שני שומרים קופצים לזירה ומפרידים עבורו את החבלים, אך אינם מעיזים להושיט יד לעזרתו.
'טרווניקי ווכמאנשאפט' מסנן המאיור בהבעת אכזבה. הוא מתכוון לכוח-עזר טרווניקי, אנשים מקרב שבויי הצבא האדום שהתנדבו לשרת תחת הגרמנים, חלקם כשומרי מחנות. הם עברו אימון במחנה טרווניקי, ומשמו זה נגזר הכינוי שדבק בהם.
בדומייה השוררת, דבריו שנאמרו ספק בלחישה, מהדהדים מקצה לקצה.
מאיור האס-אס מושיט ידו בנימוס לקחת את האלה מידי המתאגרף האוקראיני, ושואל בקול רך 'האם מישהו יודע על חוקי אגרוף חדשים שהמפקד עדיין לא עודכן אודותם?' ברור כי השאלה רטורית, ואיש אינו סבור שכדאי לענות, בכל מקרה.
לפתע מכה המאיור בצווארו מכת אלה ומסנן ' ein slaven Schwein (חזיר סלאבי)',
האוקראיני מתמוטט על בירכיו נטול נשימה בעודו אוחז בגרונו.
הגרמני מניד ראש בהבעה שאינה משתמעת לשתי פנים לעבר המתאגרף החביב עליו גרקו, הממתין למרגלות הזירה, לסיים את המלאכה.
אך האלוף נרתע ואומר: "האר מאיור, אני רק מתאגרף.."
כל אחד במחנה יודע כי על סירוב קל ביותר מאיור האס-אס מגיב ביריית אקדח, אך על חיות מחמד אין יורים, אפילו מפקדי מחנה השמדה. 'נו טוב, לזה אני קורא חינוך לספורט, אין מה לעשות..' הוא מגיב בנחת.
הוא מביט סביבו ומצביע על הקאפו פרוכטנבאום: 'פרינץ דר-יודן (נסיך היהודים) '... כינוי הלעג מתייחס לעמדתו הבכירה של אביו המכונה "מלך היהודים" בפולין, שם שנבע ממעמד פוליטי חריג בין שתי מלחמות העולם. דבר שכזה לא יעלם מידיעת הגרמנים, מעריצי סטאטוס והיררכיה. 'אתם הבולשביקים קצת פחות ספורטיביים, נכון?... בוא הנה ונסגור את העניין הלא מכובד הזה' ומסמן על צווארו לסימן.
הקאפו מציית מיידית, עולה לזירה להשלים את המלאכה, כמצווה. הוא מטיח נעל בחזהו בכדי להביא את גבו אל קרשי הזירה, ומניח את אלתו על צוואר האוקראיני השוכב, דורך עליה במשקלו וחונק אותו. גם השומרים שעומדים מתחת לזירת האגרוף ואינם קולטים את מבטו המבועת של חברם רואים היטבאת הפרכוס ברגליו.
'זה היה קל יחסית', מסביר הקאפו, 'כמו שכבר אמרתי, אך לא היה זה המקרה האחרון. כשאתה אחראי לגורל קבוצת אנשים, הצד המשפטי וההומניטארי פחות דומיננטי, אתה פחות רואה לנגד עיניך את האינדיבידואל. אתה מחשב את מהלכי הקבוצה ואת סיכויי הישרדותה, גם אם קלושים. זו המטלה המונחת על כתפי המנהיג. לעיתים אתה מקריב את האינדיבידואל כדי לעמוד במשימת הקבוצה - במקרה זה ניסיונה להינצל כנגד הסיכויים, כפי שהמפקד הצבאי מקריב נפגעים במילוי משימתו.
בהקשר זה היה הרצח 'במהומות המרק', שהזכרת במחזה, בהקשר לטריבונאל שכביכול עשו לי במשוריין בירושלים.
אגב, ממצאי שופט חוקר בצרפת ושל נציגי המפלגה שגם הם בדקו בנושא לא העלו אשמת רצח, אבל את החברים הלכודים במשוריין ה"סנדוויץ' " בפאתי ירושלים, במחזה שלך, זה לא הרשים במיוחד. וגם אתה, כמחזאי צעיר, לא וויתרת על הזדמנות דרמטית שכזו...'

על החלטות קשות

קולו של הקאפו ממשיך להישמע על ידי יקי ברקע. ' "מהומות המרק" התרחשו זמן קצר לאחר הגעתי לאושוויץ. תקופה איומה. למרות שכבר חוויתי מחנה שבויים בספרד, ואח"כ, אצל הגרמנים בצרפת, לזוועה כזאת לא התכוננתי... כמעט התמוטטתי.
הייתי טרי בתפקיד, לא היו לי די "חיילים" עדיין, וכל בעל תפקיד ניסה להראות לי את כוחו - פוליטיקה אלמנטארית ובזויה.
זה קרה בבלוק שלנו באושויץ, בערב חג הפסחא הנוצרי.
אחראי הטבחים רצה 'להראות לי מי חזק', עשה הפגנת כוח, "דפק" לנו את חלוקת המרק. התמרמרות האסירים מתחילה עוד לפני סוף החלוקה, כאשר אני מבין שיש מחסור, ופוקד לקצץ במנות.
בד בבד עם ירידת מפלס המרק בסיר, נפוצה השמועה כבשדה קוצים, שלא יהיה די לכולם.
נתתי הוראה לקצץ עוד, אך ללא הועיל, המרק תם לחלוטין, והתור עוד ארוך. הדיבורים הופכים למהומה כאשר החזקים מנסים לתלוש את פנכות המרק מידי הזוכים המאושרים.
תמונה מזעזעת בה החלשים נדרסים ע"י החזקים.'
המאיור הגרמני מגיע למשמע ההמולה, יורה באחד או שניים.
מפקד המחנה לוקח את הקאפו פרוכטנבאום למרכז, כאחראי ואשם במהומה, עליה הוא הולך להיענש ולשלם בחייו.
'פונטוס פילאטוס צלב היום, ערב הפסחא, את "מלך היהודים" ואני נוצרי צנוע', אומר המאיור בענווה מזויפת וסרקסטית, 'אסתפק בבנו של "מלך היהודים"... כולנו נעשה קצת ויתורים, גם אתה... עקב נחיצות הפלדה והמסמרות למאמץ המלחמתי תאלץ להסתפק בחבל... יש משאלה אחרונה? '
הקאפו משיב בגרמנית בסיסית, 'כן אדוני המאיור, רק שלוש דקות כדי לעשות כאן סדר. צריך להשאיר מקום מסודר'.
'לעשות סדר? מצוין!' מאיור האס-אס מגיב בהבעת שביעות רצון, 'סדר צריכים תמיד. בקשת שלוש דקות? קבלת חמש.'
המאיור מתחיל לצאת החוצה מהבלוק תוך כדי שצופה בשביעות רצון בהוצאה להורג ראשונה ע"י הקאפו שחונק את האחראי על מטבח האסירים באלתו. הקאפו פרוכטנבאום תר אחר הקרבן הבא במבטו, ומחליט על "מוזלמאן".
'חמש דקות ואני חוזר', אומר המאיור ויוצא.
מלמול קצר יוצא מפי הקאפו פרוכטנבאום, שניים מעושי דברו קופצים החוצה בזריזות וחוזרים במהרה עם עגלת גוויות המתים שנאספו במהלך היום. הם מושלכים ממנה ומושכבים מיד על הרצפה בשורה, כאשר הקאפו דורך על אחת מהן וחובט בה באלתו, כאילו הומתו בזה הרגע.
המאיור חוזר, לוגם מכוס יין חם שאוחז בידו, כשרוחו טובה עליו, צופה ב"תוצרים" -שורה יפה של מתים, ישרה כסרגל, וממוינת על פי גובה - ממש מלאכת מחשבת פרוסית. ניכר שהוא מרוצה באמרו: ' "נסיך היהודים" לא בזבז כאן זמן... עבודה טובה מאוד. גם המזל מאיר לך פנים היום, קבלתי הוראה להגיע בדחיפות למפקדת המחנה, כך שהפעם ניצלת, אבל אל דאגה תמיד יש עוד פסחא.. קבל בינתיים לגימת שנאפס על הספק יפה' , ומוסר לו את הכוס עם שארית המשקה.
'אם בכלל יגיע עד הפסחא הבא, אדני המאיור..' אומר סמל אס-אס, שנלווה לאדוניו ומחליט להטביע גם את חותמו שלו באירוע.
'כך התחכם עוזרו, סמל אס-אס שהחליט להתחנף לבוס ולראשונה התערב בנעשה' שומע יקי את הקאפו. 'מי שלא שרד ולא חי עד הפסחא הבא דווקא היה הסמל, חתיכת סדיסט.
לא כל הגרמנים באושוויץ היו סדיסטים, אף פעם לא חשבתי כך, אבל הוא היה ועוד איך... מישהו שבחייו הקודמים בגרמניה היה שוליה... פועל עלוב בבית חרושת, עד שהתנדב לאס-אס. וכאן, השתכר מכוח והרגיש שהוא אלוהים.
היה מסתובב עם כלב שהיה משסה במי שלא מצא חן בעיניו, ופוצע בו ללא רחמים. כל מי שנפצע נשלח להשמדה במסדר הבוקר שלמחרת. לפעמים לא נדרשה אפילו פציעה של ממש, וגם מעט אדמומית של גרדת כלשהי הספיקה להם...
היה לו תחביב נוסף: היה פוקד להביא לו ראשי מתים מתאי הגז, והיה מצמק אותם ליד התנורים כמנהג האינדיאנים, כפי שקרא כנראה בכתבי הסופר הגרמני קארל מאי. הוא קיבל בדיוק את מה שהגיע לו, בעת המרד בקרמטוריום 2. '
***
יקי רואה לנגד עיניו את הקרמטוריום בעודו שומע את הקאפו ברקע: 'עובדי הכפייה שעסקו בהכנסת "המשלוחים" לאולמות הגזים, הפשטתם מחפצי ערך ושריפת הגוויות בתנורי הקרמטוריום, שנקראו זונדרקומנדו, היו מחוסלים בסבבים של כשלושה עד ארבעה חודשים, ותחתם היו מביאים חדשים.
לקראת תום "הקדנציה" שלהם, באוקטובר 1944 , הם התמרדו. הרוסים היו די קרובים, והיה ברור שיגיעו, רק נשארה תלויה ועומדת השאלה באם יגיעו מאוחר מדי... עקב הפסקת משלוחי יהודי הונגריה, הייתה מורגשת "ירידה בעבודה", כך שגם נחיצותם עמדה בספק. לגרמנים לא הייתה סיבה להשאירם חיים יום אחד מעבר לסבב הידוע של ארבעת החודשים, למרות שניסו להפיץ שמועות שווא שהפעם זה יהיה שונה. אך שמועות שכאלה נפוצו תמיד בסמוך למועד ה"סבב"... שתמיד הסתיים בכך, שבעת עבודתם הדלתות היו נסגרות עליהם, לפתע... וצוות חדש היה מפנה אותם לתנורים. גם זה כבר היה ידוע.
היו וויכוחים אודות הנחיצות, העיתוי וסיכויי קבלת עזרה בחוץ.
מצד אחד, בכל יום שחולף הצבא האדום מתקרב, וגם להישאר בחיים יום נוסף איננו דבר של מה בכך, וראשי המרד לא השלו את עצמם באשר לסיכויי ההצלחה וההינצלות. מצד שני המועד הידוע מתקרב, וגרוע מכל, החשש שהגרמנים יכולים גם להפתיע ולקצר במועד הידוע, כדי להערים עליהם ולתפוס אותם בלתי מוכנים לתגובה כלשהי.
כך מתארכים הוויכוחים, בעוד שעון הזמן מתקתק, ואי ההסכמות גורמות למספר דחיות. לבסוף, גם בהסכמה חלקית בלבד, פורץ המרד של הזונדרקומנדו של היהודים הפולנים ומעט הסלוניקאים שעימם במשרפה מספר שתיים.
הם מפעילים את חומרי הנפץ שאגרו, ומצליחים להשתלט על טריטוריה קטנה לזמן קצר...'
יקי חוזה בסמל הגרמני היושב בחדרו ומסכם במחברת עבה טורי מספרים של "טרנספורטים", יהודים שהושמדו במפעל המוות, בעוד הגרמופון משמיע את
Black and Tan Fantasy
מתוך תקליט של דיוק-אלינגטון.
דלת חדרו נפתחת ונכנסים שלושה אנשי זונדרקומנדו אוחזים במוטות ברזל ובאת חפירה. הסמל מבין ומנסה לשלוף את אקדחו, יורה לכיוון אחד מהם, אך באיחור וללא הועיל. הוא מוכרע לרצפה בידי האחרים.
באושוויץ מעולם לא הייתה אשליה לאיש שהזמן אינסופי, וברגעי המרד ידעו שאין לאבד שנייה, אך להתחשבנות מסוימת יש זמן די והותר.
בהבזק הבא הסמל הגרמני נראה ליקי צורח ומנסה להתנתק מכבליו, קשור לדרגש העץ להובלת הגוויות, נדחף לכבשן בעודו חי, כפות רגליים תחילה, אחר כך שוקיים.
זונדרקומנדו מסמן לרעהו: 'לאט לאט...'
על רקע המיית הבעירה במשרפות, אשר כמעט מחרישה אוזניים בשריקתה הנוראה, מדברים בעיקר בתנועות ידיים, מה גם שבליל השפות לא עוזר להידברות. אך ההסכמה כי מגיע לו למות לאט מאחדת ספונטנית את כולם, ואיננה מצריכה הסברים מיותרים.
אסירי אחר נראה נכנס ואוחז בידיו את הגרמופון הממשיך לנגן את אותה נעימה. הוא מניח אותו בסמוך לאוזן הסמל הגרמני, שהאש כבר אוחזת ברגליו.
קולות פיצוץ נשמעים, בעת שחומר הנפץ מופעל בתאי הקרמטוריום המרוחקים. אנשי הזונדרקומנדו, שלרגע קט נראים כאילו הפכו לוחמי קומנדו, זורקים רימונים לעבר אנשי משמר, ומסתערים לעברם כדי להשתלט על נשקם.
האם אחת מדמויות האנשים היא אביו? יקי איננו בטוח אך נדמה לו כך.
'בודדים הצליחו להציל כך את חייהם', נשמע קולו של הקאפו פרוכטנבאום ברקע, 'רק מתי מעט הצליחו לחצות את הגדרות ולברוח ליערות מבלי להיות ניצודים ולהיתפס. תוך זמן קצר רובם נקטלו ביריות הגרמנים, בין בקרב ובין כשבויים, אבל לשעה קלה נהנו מתחושת החופש, השליטה בגורלם, ואולי החשוב מכל עבורם, התגמול - נקמה באותם אנשים שהכריחו אותם להוביל את משפחותיהם ומקורביהם אל תאי הגז והשריפה.'
***
יקי: 'אז עכשיו תורך לנקמה? חיסול חשבונות אתי?
'אל דאגה', משיב הקאפו בקול מרגעי, 'כמו שאמרתי, אין בי רצון להציק לך או "לסגור חשבונות" על מה שעשית לי במחזה ההוא... בכלל, אתה לא היחיד שחשב כך עלי, כבר התרגלתי, כמעט כולם חשבו כך, אפילו במפלגה, שמלכתחילה הטילה עלי את תפקיד הקאפו של הבלוק.
זה מאוד לא נעים, אבל אפשר להתרגל, למדתי להתרגל...'
'אני יודע. קראתי ערימות ספרים על החיים שם.'
'מה שכתוב בספרים ובעדויות חשוב', משיב הקאפו, 'אבל זו אינה יכולה להיות האמת לאמיתה, כי בעצם אין אמת אחת.
ובאשר להגדרה "חיים", לא בדיוק חיים... מצב מעבר, המתנה למוות. חיים זה מצב שבו אתה מקווה למשהו, רוצה משהו, מישהו, מישהי. שם לא היו שאיפות כאלה, בעיקר רצון לפרוסת לחם שהבטן לא תציק לך בלילות, מרעב, כדי לקום לעוד יום חסר תקווה, ששבו בדיוק כמו בקודמו, כל שאיפותיך מצומצמות למנת לחם, או מנת המרק בסוף היום, כדי לשרוד לעוד יום כזה. חיים זה לא.'

על אנשי פלדה

בבלוק בעת חלוקת המרק.
ברקע שומע יקי את תיאורו של הקאפו 'גם חלוקת המזון גרמה לליבוי השנאה. נניח בסוף החלוקה נשארו עוד מאה מנות מרק, אבל יש כאלף איש בבלוק, למי לתת? אני נתתי לאלו שהיה להם סיכוי לשרוד. מיד הקמתי לעצמי מאות שונאים, כל אלה שלא קבלו. לא צודק, בטוח', הוא מרים קולו בהתרגשות ניכרת, 'אבל אני לא אבזבז מרק על מי שבלאו הכי ימות תוך שבועיים! קאפו בבלוקים אחרים הבינו את הצרה הזו, וחסכו מעצמם את הדילמה - שפכו את שארית המרק, בחזקת "לא לך יהיה ולא לי" כבמשפט שלמה, ולו רק כדי לא להקים לעצמם שונאים.
בכלל, אין דבר כזה אמת או צדק אבסולוטי, גם אנחנו במפלגה ידענו זאת, והרשינו לעצמנו להשתמש בכך כדי לקדם מטרות. המטרות חשובות לא פחות ואפילו יותר מהעקרונות.
אז אני העדפתי שישנאו אותי, אבל אצלי טיפת מרק לא נשפכה!
היו אנשים שניצלו כך, אבל 'לאדם הרעב - אוזניים סתומות' אומרים הצרפתים.
זוכר אני שפעם בהמולה והדוחק לחלוקת התוספת סטרתי על פניו של נער צעיר שהיה נדחק בכל כוחותיו אל הדוד. הוא הביט בי בכל כך הרבה צער וייאוש, ללא שנאה או טרוניה, שלא ידעתי היכן להתחבא. הרגשתי שידי רועדות וחולשה תוקפת אותי. מזגתי מרק לקערתו, ולמרות שראייתי הפכה מטושטשת והכול התחיל להסתובב לי מול העיניים יכולתי להבחין שעיניו הבריקו באושר שמימי. אושר שקשה לתאר. אבל מיד הופיעו בפני עשרים קערות נוספות ועשרים זוגות עיניים.
שמתי את הכף ביד חברי וברחתי. לא תמיד עמד לי הכוח. גם אני לא עשוי מברזל.
להוצאות להורג, לסלקציות למכות ולהתעללויות מתרגלים והופכים אדישים. זה הפך לחזיון יום יומי, כך שנדמה שכבר אבדה היכולת לחוש אמפתיה או רחמים, עד שפתאום אירוע לכאורה פעוט, כמו מבט עיניו של נער מכה בך.
אותה תחושה חזרה שוב כאשר אחד האסירים העוזרים לי סיפר על ילדתו שהופרדה מידו בסלקציה ויותר לא נראתה.
היא הייתה בת שלוש, שערה קלוע בשתי צמות קטנות ולבושה במעיל אדום, כאשר ירדו מהקרונות. הם התקדמו אל הלא נודע בתוך המון אדם. הוא אחז בידה האחת ואשתו אחזה בידה השנייה.'
יקי חש מסביבו נחשול אנשים נדחקים לפנים.
ברקע קרונות בקר של רכבת, ואנשים נדחקים מהפלטפורמה אל תוך המחנה כדי לא לספוג מכת אלה, אשר מונפת מדי פעם באוויר.
האיש ואשתו זורמים עם הנחשול בעוד הילדה אוחזת את ידי אביה ואמה. יקי רואה את הילדה צועדת בסמוך אליו. הוא אינו מצליח להבחין בפניה, אשר מכוסים בשערה המתולתל. נדמה לו שהוא חש את אחיזת ידה, קטנה כשל בובה רק מעט קפיצית וחמה יותר, מגע יד שתמיד מצליחה להעביר לכף הבוגר האוחז בה דחף מיידי לגונן.
לפתע הנחשול מתפצל מול קבוצת אנשי אס.אס. המחלקים את הצועדים לשניים, ומסמנים את הכיוון לימין או לשמאל.
בתוך שניות המשפחה מופרדת בסלקציה. כף ידה של הילדה נתלשת כאשר היא ואמה מופנים שמאלה והוא ימינה, ונסחפות בזרם ההולכים. הילדה עוד מספיקה להרים את היד שבה אחז שנייה קודם לכן, לנסות לנפנף לעברו בעודה מתחילה להפנות אליו את פניה, אך הם מוסתרים על ידי הבאים אחריה. לפרק זמן מסוים עוד אפשר לעקוב אחר המעיל האדום שלה, אשר צץ מדי פעם, בעוד היא הולכת ומתרחקת והופכת לכתם צבע אדום.
כתם הצבע קטן והולך עד שנמוג ונעלם.
***
'גם אני לא עשוי מברזל, גם אם קראו לנו "אנשי הפלדה"... חאנטריש', אומר יקי. 'סיסמאות. כנראה שחנקתי את אחד הפצועים שלי במו ידי, בגלל אבדן עשתונות.'
'אני בטוח שלא סתם ככה חנקת מישהו...'
'ברור שלא ככה סתם' משיב הסרן. 'אחד הפצועים התעורר בנגמ"ש ממש ברגע הלא מתאים, כשבחוץ עברה קבוצת חיילים מצריים. התחיל לגנוח ולצעוק מכאבים.'
***
בנגמ"ש הפגוע. קבוצת חיילים דוברי ערבית מצרית נשמעת מתקרבת. אחד הפצועים בסמוך ליקי גונח. יקי מניח ידו על פי הפצוע. הגניחה מתעמעמת. יקי מגביר לחצו והגניחה נחלשת ומשתתקת.
קולות החיילים, אשר מלווים פה ושם בקול ירייה, הולכים ונחלשים.
יקי מרפה מהפצוע, אך הפצוע אינו מגיב עוד.
יקי מנסה להנשימו ולעסות את ליבו. שוב סוטר לו קלות על פניו, ומגביר את הקצב בזעם ותסכול ככל שגוברת התובנה כי הפצוע איננו חי עוד .
***
'אז גם אני כבר חבר "מסדר החונקים"... גם אני יודע איך ההרגשה לחנוק בן אדם', מצהיר הסרן בעגמומיות.
'אל תחפש רגשי אשמה בסיטואציות שאין לך עליהן שליטה או אחריות', משיב הקאפו נחרצות, 'גם לעולם אין לדעת מה היה עולה בגורלו של הפצוע. יכול היה למות גם לולא נגעת בו.
ובאשר אלי, לא באתי ללמד סנגוריה על עצמי. רק דבר אחד חשוב להגיד: ישנם הסברים פסיכולוגיסטיים על קרבנות שהוקסמו או הלכו שבי אחרי מעניהם, לא אני.
מעולם לא שיתפתי פעולה עם הנאצים מתוך רצון או הערצה לכוחם. תמיד ראיתי בהם אויב אכזר שיש להיאבק בו, ואף לרגע לא הוקסמתי מכוחם, הצלחותיהם, מדיהם המצוחצחים או תרבותם הגבוהה, שבה הם כולם התגאו, אך רבים בקרבם כלל לא הכירו, בודאי שלא הפנימו.
לא באתי כדי ללמד עלי סנגוריה, כבר עשיתי זאת מספיק ודי אחרי המלחמה, ולא "לסגור חשבונות". אני לא כאן להציק לך. מצבך די קשה גם כך. אם תושיט יד, לימינך ישנו תיק עם חמרי עזרה ראשונה. עם קצת מזל תמצא שם מורפיום, רק אל תגזים עם המורפיום.
חוץ מזה לא לשתות. רק להרטיב את השפתיים, זה הכל.'

על ילדים שובבים ותראפיה של שוק

יקי הפצוע מושיט יד לתיק חובשים, שולף משם קפסולת מורפיום ואוחז בה בפיו, בעוד ידו מפשילה את שרוול ידו השנייה וכורכת חוסם עורקים לקראת ההזרקה. בסוף התהליך שקצת מתארך, אם כי באופן צפוי בהתחשב בנסיבות, ידו תוקעת את אמפולת המורפיום הריקה בחולצתו, בסמוך לאחת שקדמה לה. מראה פניו הולך ונרגע.
מורפיום ידוע כסם משכך כאבים, אך לעתים עשוי לעורר הזיות.
***
עם הרוגע שהולך ויורד עליו, נדמה ליקי כי הקאפו גם כן פחות אסרטיבי. בעצם הוא השתתק לחלוטין, מחריש ומקשיב מבלי להתערב, בעודו שומע את קולו דובר.
תמונת הפרידה מאביו הדועך בבית החולים צפה לנגד עיניו.
'עד עצם היום הזה אינני יודע מה עשה אבא שלי במחנות. אמר שאין טעם לנסות להסביר, כי מי שלא היה שם בלאו הכי לא יבין. לא רצה לדבר אודות מה שהיה.
דבר אחד כן סיפר לי, ממש ברגע האחרון. בערך לפני שנתיים אמא צלצלה לצבא ואמרה לפקידה הפלוגתית שעלי להגיע מהר לבית החולים, כי אבא נלקח לשם במצב אנוש, אבל עוד רוצה להספיק לראות אותי.
היינו באימונים בסיני. עליתי על הג'יפ, ואמרתי לנהג: תל השומר, פול גז, תדביק את הדוושה לרצפה...'
קולו של יקי ממשיך לתאר בעוד הקאפו דומם. 'אבל לפני כן, עד שחלה בליבו ומת, אני חושב שעוד היו לו כמה שנים טובות. למרות הכול. הייתה לו נחת, אפילו מעט אושר מכך שהצליח לקיים חיים של משפחה נורמאלית.
היו רבים שאמרו שנקמתם בגרמנים היא הקמת משפחה במקום זו שלהם, שנרצחה. האומללים ביותר היו הניצולים שהיו מבוגרים מדי להתחיל את חייהם מחדש ולהשתקם בהקמת משפחה. התמודדו לבד עם הכאב והסיוט.
רבים מביניהם מצאו עצמם מאושפזים ומטופלים בשוקים חשמליים, בעוד אנחנו הילדים עושים "שוק תראפי" להורינו.
בכל פעם הם זכו לטיפול בהלם וזועזעו מחדש מתעלולינו... לא מרוע לב, חלילה, סתם משילוב של שובבות, סקרנות אינסופית, לפעמים שעמום, ותמיד עודף אנרגיות.
לא נתנו להם רגע דל: אני בטוח שהחרדות שסיפקנו להם בתעלולינו יכלו להעיב אפילו על זיכרונות משם. דאגנו שרק לעיתים רחוקות הסיוטים יוכלו לפקוד אותם שוב, כדי להימחות חיש ע"י הדאגה מה ילד יום, וכיצד יראה תעלולנו התורן...
אך למען האמת, לא תמיד היה כך. יתכן שההסבר שאני משמיע כעת הוא הצדקה בדיעבד, ואולי מגזים בהצלחותינו. גם אמא הראתה לא פעם סימני שבירה, שעות שהייתה נשכבת פתאום על הספה, מותשת, ממש גמורה בשפת הילדים בשכונה, ללא סיבה נראית לעין, או ממלמלת 'אולי כבר עדיף היה לא לחזור משם'.
כילד הייתי נבהל כהוגן, ומנסה לברר באם יש אפשרות שבאמת תרצה לעזוב אותנו... לא מדאגה לאוכל כביסה או שאר הדברים שהייתה טורחת בהם עבורנו, כי בגיל צעיר טרדות שכאלה אינן מעסיקות ילד, אלא חרדה אמיתית, שנבעה מקשר אשר שזור עבותות עבים.
תמיד הייתה מתעשתת ופוטרת אותי באמרה 'בלתי אפשרי', אך לא בקלות השתכנעתי. ידעתי שלפעמים שוכחים לקיים הבטחות, אפילו הגדולים...
אבל בגיל בית הספר עליתי על 'פטנט' יום אחד, כאשר חזרה מיום הורים בו פגשה את המורה.
המחנכת נחמה, צברית נמרצת, ובעלת הופעה ספורטיבית מרשימה, שנראתה ממש מושלמת בעינינו, חיש קל הבינה שאי אפשר לנהל שיחה כאשר הצד שמנגד אינו דובר כלל את השפה. בתושייה ואדיבות פטרה אותה במשפט אחד: 'יהיה לך ממנו הרבה נחת'.
עליו חזרה פעמיים שלוש, כדי שייחרט בזיכרונה. אמא חזרה הביתה. ראיתי את עיניה, הכבויות לרוב, נדלקות בעת שחזרה על דברי המורה נחמה, אותם הבינה חלקית אמנם, אך שחזרה בדייקנות. זה אולי 'הפטנט' להחזיק אותה כאן, חלפה המחשבה במוחי, וכך עשיתי.
בכל יום בעת הצהריים הייתי שולף מהתיק מחברת עם בחינה או עבודה ומשוויץ בציון. זה עבד, והפך לריטואל יומי. עיניה היו מוארות לזמן מה. לא היה יום הורים אחד בו לא זכתה לשמוע אותה מנטרה, עליה חזרה באוזניה המחנכת נחמה.
אתה מצליח לעקוב אחרי?' חוזר יקי אל דמות הקאפו ' מבין בכלל על מה אני מדבר?
או שאיבדת את חוט המחשבה שלי?'
'אני אתך', משיב הקאפו 'גם אם אשתוק עכשיו. למדתי משהו במפלגה, לשתוק הוא הדבר הראשון, זוכר?
אני רואה ושומע כל שאתה מתאר, אני הלא יושב אצלך חזק בראש. אין לך סודות מפני...
חוט המחשבה פחות קריטי, תמיד אפשר להשחיל את הצדפות הבודדות כך או אחרת.
גם אתה עצמך מסוגל לסדר את אותן הצדפות כך או אחרת, העיקר המחרוזת.
אל דאגה, דבר.
אני אתך כל הדרך', אומר הקאפו וחוזר לשתיקתו.
***
'האמת היא שאינך שפן הניסוי הראשון', מגלה יקי, 'לתוצאות היצירתיות שלי, אני מתכוון. אני משרבט מגיל צעיר. לא תמיד באופן מוצלח, כך שאם אינך מרוצה מן התוצאה, ייתכן שאינך הראשון...ואין סיבה להתבייש להתלונן' מגחך וממשיך, 'התחלתי לקשקש מאז שאני זוכר את עצמי, כנראה בהיותי בן שלוש, גיל בו הורי הבחינו כי מוטב לקנות לי מחברת נייר, אלא אם כן חפצים הם לגור בבית שקירותיו מעוטרים בסגנון רישומי מערות האדם הקדמון.
עוד למדו לדעת, באותה תקופה שבייבי-סיטר לא היה בנמצא אך עבודה רבה שמילאה את ידיהם הייתה גם הייתה, כי אפשר כך להעסיק אותי. ראו שאפשר כך פשוט להדביק אותי לכסא למשך שעות.
כאשר אמא הלכה לסידורים הייתה משאירה אותי אצל אבא. הוא היה טרוד בענייניו המסחריים, והיה מביא שני ארגזים, אחד השוכב כספסל ישיבה והשני עומד כשולחן, מחברת ועיפרון. כך היה משאיר אותי מקשקש ומצייר, יושב שעות רצופות ללא ניע, גם ליד כביש סואן.
אבל אל תטעה לחשוב, שהייתי כזה "מלאך", שרק יושב כל היום עם המחברת...'
***
שכונת שיכונים בישראל. אימו של יקי הילד מחפשת אותו ברחוב לקראת ערב.
היא שואלת אודותיו, והילדים מפנים אותה בתנועות ידיים למקום הימצאו.
ילד נראה בצמרת הברוש, משוחח עם חברו היושב על אדן חלון חדרו, שתי רגליו מקופלות בתוך מסגרת החלון אשר בקומה השלישית, כאשר אימו החרדה מגיעה טרופת נשימה, וניצבת למרגלות העץ.
'ז'אק, ז'אק..ריבונו של עולם...' נעתקות המילים מפיה.
***
'למרות הכול, אפשר לומר שהייתה לנו ילדות נורמאלית בישראל של שנות החמישים שישים', ובחיוך מסוים מוסיף, 'אבל בתנאי ש...
בתנאי שלהיות מוקף באוכלוסיה שמחציתה לפחות מהווים אנשים שהם ניצולי שואה נחשב לדבר נורמאלי,
ובתנאי שלראות מפעם לפעם כותרות בעיתונים המבשרות על מדענים גרמניים שהגיעו למצרים כדי לצייד את הנשיא גמאל עבד-אל-נאצר ומצרים ארצו בכלי השמדה המונית לחיסול הישות הציונית, קרי, אותנו, נחשב לסביבה נורמאלית,
ובתנאי שלהיות ילד בעת מבצע-סואץ, כפי שנקרא אז ומאוחר יותר מבצע-קדש, שממלא אמבטיה של מים כדי שלשלוש המשפחות שגרו בדירה לא יחסרו מי שתייה במלחמה נחשב לדבר נורמאלי,
ובהנחה שלצפות ביומני קולנוע שהציגו מדי פעם המון ערבי מוסת בקהיר שצועק "מוות ליהודים" ולשמוע את קריין קול קהיר בעברית המבשר כי בקרוב "נזרוק את כל היהודים לים" נחשב לדבר נורמאלי.
אם כן, אז הייתה לנו ילדות נורמאלית...'
***
מראה קולנוע בישראל של תחילת שנות השישים. הקהל ממלא את האולם מפה לפה. עשן הסיגריות מיתמר אל-על ונלכד באור המקרן בסלסול בלתי פוסק. מדי פעם נשמע קול בקבוק זכוכית של משקה שזה עתה התרוקן, מתגלגל במורד רצפת האולם המשופעת. קולות פיצוח גרעיני חמניות, לעומת זאת, נשמעים ללא הפוגה מכיוונים שונים. הילדים הטובים משליכים את הקליפות לרצפה כמובן מאליו, בעוד הפרחחים שבהם עלולים מדי פעם לחפון אותן רק בכדי להטילן קדימה, בחושך כמובן. באם התמזל מזלם היו צופים בסטירה שחוטף נער נקי מאשמה, ובמקרה פחות מוצלח היו חוטפים שתיים, הן מהמבוגר שקלט אותם בזווית מבטו והן מהצופה הנזעם מחופן קליפות הנוחת עליו וזוגתו...
כקדימון לסרט הקולנוע, מוצג דרך קבע "יומני גבע" או "יומני כרמל", אשר מאפשר גם למאחרים להגיע לסרט עצמו. פה ושם עלול להתעורר ויכוח בין צופים שהתעכבו בתפיסת מקומם, לבין אלו המנסים לשפר את מצבם בכך שמתיישבים במושבים הנראים פנויים. הפעם מוקרן קטע מסרטון תעמולה מצרי המציג הפגנת תמיכה עממית בנשיא המצרי נאצר. המונים נושאים דגלי גולגולת מוות, אשר מכסה את סימן מגן דוד הישראלי. אופי הצעקות ההתלהמות ושפת הגוף אינם מותירים מקום רב לדמיון באשר לכוונותיהם.
'חלק מן ההמון נהג להניף דגלי גולגולת על רקע שחור, אשר מבחינתנו ממחזרים היטבאת מדי האס-אס וסמל הטוטנקופף, שהוצג באותה עת בעיתונות בהקשרים שונים בעת משפט אייכמן. וכאמור, אולי אפשר לטעון שגם זה בגדר אירוע ילדות נורמאלי, שרק מחשל קצת...' אומר יקי לקאפו הדומם.
'אולי דווקא בגלל הסביבה הלא נורמאלית, ניסו לחנך אותנו להיות ולהראות הכי נורמאליים והכי "בסדר" שרק אפשר', ממשיך יקי. 'להיות "בסדר" זאת אומרת לרצות את כולם: את אימא, את המורה בכתה, לרצות את נהג האוטובוס ולהיכנס עד הסוף, את השכנים, את בעל המכולת, ועוד רשימה כאורך הגלות של מושאי ריצוי. בפסגת תקוותיהם להצלחתנו להיות "בסדר" הייתה הדיפלומה מהאוניברסיטה, חד וחלק. קל היה להבחין בכך מטון הדיבור בעת מפגשי קרובים וידידים, כאשר עלה לדיון נושא הצלחה אקדמית של אחד הצאצאים.
ללא הרף יכולנו לשמוע את המשפט הנצחי 'אנחנו מקריבים הכול בשביל שתוכלו להצליח' או 'אנחנו מקריבים הכול בשביל שתקבלו מה שאנחנו לא יכולנו לקבל', כאשר ברור שהכוונה בית ספר השכלה ואוניברסיטה.'
***
בבית הוריו. שעת ארוחת צהרים, בעת שאמו מגישה את הארוחה שהכינה. יקי איננו נלהב לסיים את האוכל, עליו טרחה כל הבוקר.
'אם תמשיך ככה להתפנק בחיים, כמו שאתה מתפנק עם האוכל לא יהיה לך טוב', אומרת אמו, בטון נעלב במקצת. 'לא תמיד תוכל ככה לעקם את האף בלי לאכול. מה תעשה כשתגיע לאוניברסיטה? אני לא חושבת שיעמדו להכין לך שם אוכל לפי הזמנה מיוחדת'.
דיה לצרה בשעתה', משיב יקי הילד, 'מה הטעם לדאוג כבר עכשיו? אולי בכלל לא אלך לאוניברסיטה?...'
'אוי ואבוי לדיבורים כאלה, שלא תגיד ככה, אפילו לא בצחוק'.
'אפשרות שכזו די היה בה כדי להחריד את משפחותינו גם אם הייתה בגדר אמירה ילדותית קנטרנית בלבד', יקי שוב מפנה מבטו את הקאפו, אשר כל אותו הזמן איננו מביע דעה ושומר על ארשת פניו החתומה הידועה. 'ילדים כבר בגיל שמונה תשע יכלו לשמוע אנחת צער הנלווית לסיפור אודות מישהו מילדי אחד המכרים של הקרובים, שדווקא כולם מסכימים שהוא בחור טוב אבל "אסון קרה לו, לא קבלו אותו לאוניברסיטה". אך אלו היו מקרים בודדים, ולרוב הסיפורים היו מוצלחים למדי', יקי ממשיך ומסביר לקאפו, 'והאמת היא שרצינו להיות בסדר, גם כאשר היינו שובבים גדולים, ולא רק שובבים אלא לעתים גם פרחחים.
דבר אחד למדנו לדעת במהרה, שלא מתים מדאגה. כי אחרת, אמהותינו היו מתות מדאגה בכל יום ויום, לנוכח תעלולים שעשינו, בין אם כאשר טיפסנו על עצים, כאשר קפצנו לערימת החול מהקומות העליונות של בית בבניה או כשהסתלקנו לתור את הגבעות והגאיות שמחוץ לשכונה. בדרך כלל לא הייתה כוונה לבצע תעלול, כי אם לחפש עניין ולבדוק גבולות, והתברר אחר כך, לאחר מעשה, שזה "לא בסדר" כי האמהות התפלצו מדאגה... אם לא הצלחנו להסתיר זאת מהן מבעוד מועד, כדי שלא ידאגו...
אפשר להגיד שרוב הזמן "היינו בסדר", וכאשר "לא היינו בסדר", ידענו זאת. סתם רצינו רק לקחת הפסקה קטנה, לנוח, מותר לא? כדי להמשיך "להיות בסדר" אחר כך.
בכל מקרה, אפילו לרגע איש לא החשיב את עצמו כמי 'שרקוב מן היסוד', כפי שאמר ג'יימס דין, וגם אחרים, בגל סרטים הוליוודיים בנושא עבריינות נוער אלימות ומשברי גיל נעורים שפקד אותנו.
זה נראה לנו גם כסוג של "חינוך" או חישול שאפשר לתת להורינו, כדי שיהיו קצת פחות דאגניים ומעט יותר דומים להורים 'הצברים' של חברינו. היינו מאוד רוצים שיהיו מעט יותר דומים לאותם הורים מסוג החבר'מן. במבט לאחור, ועם מעט יותר הבנה וניסיון, שנרכשו במשך השנים, זה אכן נראה בדיעבד כסוג של שוק תראפי, שאנחנו הילדים מכאן עשינו להורים שבאו "משם".
האומללים ביותר היו אותם ניצולים שאיבדו הכול ולא יכלו להתחיל מבראשית מפאת גילם', ממשיך יקי. 'הם נותרו בודדים, וחלקם שקעו באבדן שפיות, אולי כמפלט.
בני המזל שבהם אומצו ע"י מוסדות וארגונים, שהעסיקו אותם בין בתפקיד "כלבו'יניק" שרת או סדרן, ולעתים בכל התפקידים גם יחד. דווקא העיסוק האינטנסיבי הסיח את הדעת, והמסגרת היוותה תחליף מסוים, גם אם חלקי בלבד, למשפחה, או לכל הפחות לא אפשרה לשקוע ולצלול בתוך הזיכרונות. לפעמים גם סיפקו להם מקום לינה, אם היה מדובר במוסד כבית חולים או פנימייה, גם אם סתם פחון. אך גם בפחון אין ביטחון... ולעיתים נאלצים להסתפק בגרוטאת מכונית, כמו זו אליה העתיק שמוליק סדרן ההסתדרות את מגוריו, לאחר שצריף העץ בו היה לן נמצא חסום בפניו ערב אחד, בעת שובו מעבודתו, כי השטח נמסר לקבלן לצורך פיתוחו ומימוש פרויקט בנייה. זמן ממושך ליוונו אותו במבטים, עת שהיה יושב על כנף גרוטאת הרכב כדי לאכול מצלחת המרק שלו. אך היה גם סיום טוב לאירוע אומלל זה, שבו בסופו של דבר "סידרו" לו מגורים בבנין שהוקם.
והיו גם מעשי שובבות שבהם אין מה להתפאר...'
***
בביה"ס אחר הצהרים, נערים בבגדי חאקי קצרים וסנדלים מיידים אבנים בשמשות הכתה.
'והיה השרת לוצי מביה"ס הסמוך', ממשיך יקי, 'ניצול מגרמניה שאיבד את ילדיו שלו ונראה שאהב ילדים, אלא שלא תמיד הם אהבו אותו.. מנטאלית הוא ככה ככה, ואבדן הצלילות מספק כנראה הגנה מסוימת מהזיכרונות הקשים. מסורת הייתה לנו בעונת החופש הגדול "לחדש" את שמשות הכיתות בביה"ס, תוך ניפוצן. לפני היציאה לחופש מנהל בית הספר היה מבקש מהתלמידים לחדול ממסורת זו, אך לשווא. בילוי של קבוצת ילדים מיידה אבנים ומנפצת שמשות בהנאה היה מראה די שכיח בתקופת שיממון שכזו, וכך עשוי היה להתנהל גם "הטכס" הנדון, אלא שלפתע מגיח השרת לוצי ופורץ במחול לא ברור של צעקות ונפנופי ידיים כאילו מגן על ראשו.
לא ברור אם מראות הקריסטל-נאכט, הלא הוא "ליל הבדולח", צפו ועלו שוב בראשו, ואולי זו סתם ספקולציה חסרת בסיס, דבר אחד היה ברור שאותנו הנערים הדבר לא הטריד, לא שינה דבר, והיה חשוב לנו כקליפת השום. כפי הנראה הדבר נראה די משעשע אפילו, כי איננו חדלים מחגיגת יידוי האבנים, עד שלבסוף אחת מהן מוצאת דרך גם אל קדקודו הקרח, שמתחיל לדמם. זה השלב שכל אחד מכריז: 'לא בעסק', כשבאמירה שכזו מנסים להתנער מהעניין כולו, בחזקת לא היו דברים מעולם, ופותחים במנוסה.
בפעם הבאה המזל כבר איננו מאיר פנים, בבית ספרנו שלנו, שזכה ל"טיפול" דומה, מגיע במפתיע השרת גוטליב, תוך שהוא צופה ממושכות בפנינו, כמצלם כל אחד בזיכרונו. עם החל שנת הלימודים, נעמדים השרת ומנהל בית הספר בשער היציאה, כדי "לקטוף" את חבורת מנפצי השמשות. בעוד השרת מצביע על תלמיד, המנהל תופס אותו באזנו לצרפו לקבוצת הפרחחים.
יום למחרת מתבצע מפגש טעון למדי בחדר מנהל בית הספר עם הורים כעוסים וילדיהם, שמובטח להם כי הפעם לא יקבלו פרסים.
עומדים ארבעה נערים והוריהם', ממשיך יקי, 'מקשיבים לנאום המנהל המייסר אותנו בשוטים וקורא להורינו לייסר אותנו בעקרבים.
אנחנו כובשים פנים בקרקע, כמצופה, תוך שאנו מציצים איש בפני רעהו, מדי פעם. לא עבר זמן רב עד שהצחוק החל לדגדג בגרון.
הבעיה עם צחוק כבוש בגרון היא כפולה: ראשית, הוא מדבק, ושנית, הרצון לצחוק רק גובר, ולו רק בגלל שהדבר אסור... עצם המחשבה אודות הברנש המתאמץ שמולך, המנסה בכל הכוח לעצור בעד הצחוק, דייה להכריע את כושר ההתאפקות.
השאלה היא רק מי מאתנו יהיה הראשון להישבר, יפרוץ בצחוק היסטרי, ועל כן יחטוף כפליים... על כך עיקר המאבק שכל אחד מנסה לנהל כמיטב יכולתו.
'מגייעצעך אבעק שמייאסען דען קינד פון דע שולע..( הולכים להעיף את הילד מביה"ס) ', אבא של תלמיד א' אומר לאמו הניצבת בסמוך לו.
' גיב א-פאצ' צום דער קינד (סטירה לילד)', אמא של תלמיד א' מגיבה ומסמנת לו בראשה.
תלמיד א' חוטף סטירה ופורץ בצחוק היסטרי, אותו אינו מצליח לכבוש.
בשלב זה משתחרר הצחוק הכבוש של שאר הילדים, והתגובה הצפויה לא מבוששת להגיע.
'יולק,די קינד גלאכט (יולק, הילד צוחק)', אמו של הפרחח החצוף איננה מרוצה מהתוצאה, 'נוך א-פאצ' צום דער תאכשעט (עוד אחת ל"תכשיט"),' היא אומרת.
'גלאכט (צוחק)? ' אביו זועם, והשנייה נוחתת על פני בנו, אך משום שהסיגריה התקועה בפיו נשמטת מעצמת הסטירה, עפה באוויר ונוחתת על הרצפה, למרבה הצחוק שרק גובר בקרב הילדים, לרוע המזל.
אפילו בעיני ההורים הסיטואציה נראית מגוחכת, והם מנסים להסוות את חיוכיהם בפעלתנות.
'יומק, גיב א-פאצ' (יומק, תן סטירה)', מתערבת אמא של תלמיד ב' ומסמנת בראשה.
אמא של תלמיד ג' מתערבת גם היא 'נונק, א-גיטע פאצ אווך' (נונק, סטירה טובה, גם)', ומסמנת בראשה לבעלה.
'אסור להורים להכות ילדים..' אבא שלי מנסה להתנגד לחגיגת הסטירות, אך דבריו יוצאים במלמול חרישי בלבד.
'חוסך שבטו שונא בנו', משיב אבא ב', ובעודו אומר מנחית סטירה על פני בנו.
וכמוהו נוהג גם אבא ג', "מיישר קו".
אבא א' תופס את ילדו כאשם גם באבדן הסיגריה המוטלת על הרצפה. הוא תוקע מבטים נזעמים בסיגריה האבודה, שאלמלא הקהל כבר מזמן היה מתכופף להרימה מהרצפה, כאילו כלום, וממשיך לעשנה, ומחטיף מיד עוד שתיים, בעוד המנהל מתערב כדי לשלוט במצב. סיגריה נשלפת בזריזות מקופסא בכיס חולצתו, בניסיון להעסיק את ידי האב, הפעלתניות מדי לטעמו, ומסמן בידיו להפוגה.
אמא מביטה באבא, שמתלבט וממלמל 'הילד לא אשם.. הוא ילד, ילדים עושים קצת שטויות.. מה כבר קרה? כמה שמשות, אפשר לנכות להם את הנזק מדמי הבר-מצווה..' אמא מביטה בו שוב ומסמנת לו "אין לך ברירה", וכעת תורי.
טראח!! מרעים הצליל באזני, בעוד אחת הלחיים מתחילה לבעור.
משום מה אין דבר מצחיק יותר ממראה סטירה הנוחתת על פרצופו של חבר, גם במחיר זו הבאה בתור, שמכבדת את פרצופך... כעת, הצחוק כבר הופך להתקף אמוק בקרב הילדים, וגרוע מזה, נראה כי השפעתו המידבקת מתחילה להשפיע גם בקרב המבוגרים...
המנהל מבחין בכך, ומנסה לסיים את אסיפת הענישה הפדגוגית, שניכר כי עברה את שיאה, בטרם תתרסק לחלוטין, בהרעימו בקולו 'ועכשיו, החוצה פרחחים! הפעם מסולקים מביה"ס ליומיים.'
***
'אבל לא רק במעשי קונדס היינו שקועים', מוסיף יקי, בציינו לעצמו כי הפעם הצליח לעורר תגובה בקאפו, שחיוך מסוים עלה בפניו. 'בשנת 1961 ישראל כולה הייתה מרותקת למשפט קצין האס-אס אדולף איכמן. דבר שכיח מאוד היה להיקלע לבית קולנוע שבו מוקרן יומן חדשות ממשפט איכמן, או לראות אנשים מצטופפים מסביב למקלטי רדיו בבתי קפה ומקומות ציבוריים להקשיב לעדויות.
בשלב מסוים התחילו מקלטי הרדיו להיכנס לבתים, והתחלנו לשמוע את העדים העולים על הדוכן כדי לספר מה עשו להם אדולף אייכמן ועושי דברו, בין אם אנשי אס-אס גרמנים ועוזריהם, ובין אם משטרות משתפות פעולה שהעלו את משפחותינו על הקרונות..
אבל לא רק את אדולף איכמן ועדויות קרבנותיו שמענו, מתוך קופסת העץ עם המנורה הירוקה וכפתור כוונון סקאלת התדרים בקעו גם צלילי מוסיקה נפלאה ושירים, אשר הידועים והמבוקשים שבהם נקראו שלאגר. התחלנו לשנן שמות, שנשמעו מוזרים תחילה, כמו דאלידה או שארל אזנבור ולאהוב את שיריו המלנכוליים משהו. אם כי עצבות, יש לציין, מעולם לא הפריעה לנו, אולי כי היינו מוקפים באנשים שכולם הקרינו מנות גדושות ממנה, ומחוסנים היטבמפניה.
ברדיו השמיעו גם להקות, שנגנו עם 'גיטרות חשמליות' שפשוטו כמשמעו חשמלו אותנו, כך שאין כינוי נכון יותר לתופעה שנראתה כמגיפה עולמית. "גיטרות חשמליות" כבשו כל במה וכל חלקה טובה.
לרוב הלהקות היו שמות ארוכים באנגלית, שהיו די מסובכים, ועל כן שדרי רדיו ומצעדי הפזמונים, כאריה גולן, תרגמו אותם עבורנו. וכך, להקת 'תחיית מי האמונה הזכים' שרה על 'מי יעצור את הגשם', ולהקת 'חיפושיות הקצב' ששרה 'לוסי ברקיע היהלומים'. מזל שלא תרגמו את 'דליילה' של טום ג'ונס כי אז היו צריכים להתלבט ולהחליט באם להגיד דלילה במלעיל, או אולי מלרע...
על כל פנים, כילדים למדנו מהר לשלוט בכפתורי הרדיו, המכוונים את תדר התחנות והעצמה, טכנולוגיה שלא הייתה קלה למבוגרים, כך שהרבינו להתנדב לכוונון תדר הרדיו, כמובן למוסיקה ולתחנות "שלנו".
אצל קובי, חבר מהכיתה שגר בסמוך, כבר רכשו מכשיר טלוויזיה, שקלט שידורים מקפריסין או מצרים, תלוי במזג האוויר...'
***
אצל החבר בסלון הדירה מול הטלביזיה, יקי רואה את עצמו וחברו צופים ב'להקת הצלליות' (The Shadows) מבצעת את להיטה הגדול מכולם-אפאצ'י
בשלב מסוים אחד הנגנים מדליק סיגריה. החבר ניגש לספריה ומאחורי אחד הספרים שולף קופסת סיגריות שהייתה מוסלקת שם, שולף סיגריה מדליק ושואף. הוא מעביר ליקי לשאכטה.
הנערים פולטים עשן, בדיוק כמו בקליפ, ולמראה הנגן המשליך על הרצפה ומכבה בעקבו עושים כמוהו בדיוק.
נשמע מפתח מסתובב במנעול בדלת.
'אמא שלי חוזרת מהמספרה' קורא החבר קובי בעודו רץ אל עבר החלון, פותח אותו לרווחה ומתחיל להניעו במרץ, להפיג את הריח והעשן.
יקי שולף "מסטיק עלמה". בזריזות מסיר את העטיפה, לוקח חצי לפיו, ואת החצי השני תוקע בפי החבר.
האמא נכנסת עם שיער "מנופח" מטיפול מספרה וספריי, 'קובי, מה זה? אתם מעשנים כאן?'
'מה פתאום?' קובי מיתמם.
'אז מה זה הריח?'
'אה... זה כלום', מסביר החבר קובי, 'היה פה לפני כמה דקות טכנאי שהציע להתקין לנו אנטנה, הייתה לו סיגריה בפה כשנכנס'
האם מבחינה בסימני בדל הסיגריה על הרצפה, 'אני רואה, וככה מכבים אצלנו סיגריות בסלון כאילו מדרכה? מה הוא רצה? כבר יש לנו אנטנה, לא?
' שנקלוט גם ירדן', מאלתר קובי מבלי להתבלבל.
'ירדן? זה מה שחסר לנו? לכפרות' אומרת האמא. 'גם ככה אתה לא עושה שיעורים בכלל'
היא ממשיכה בקול שקט אך חד משמעי, 'קובי, תזהר שאבא לא יתפוס אותך מעשן. את האוזניים יוריד לך.. שלא תגיד שלא אמרתי לך.'
'גם אם פה ושם היו אירועים חריגים שכאלה, לא הייתה אצלי בעייה בנוגע להכנת שיעורים', ממשיך יקי בתיאורו. 'תמיד עשיתי את השיעורים, נכון, עם רדיו צמוד אלי, אבל עשיתי. הכל. מדי פעם הייתה אמי מבקשת שאכוון את התחנה בשבילה כדי שתשמע את החדשות בשפתה.'
***
אמו של יקי, כהרגלה פונה אליו בצרפתית, 'זאק, אני רוצה לשמוע חדשות ברדיו, תוכל לכוון לי את קול ישראל בצרפתית?'
'כן בטח', התלמיד יקי חדל לרגע מלכתוב במחברתו, קם ממקומו וקורא בקולו מחדר האורחים בו עומד מקלט הרדיו, 'הנה. שומעת?'
'בקושי שומעים במטבח עם הרעש של הבישול. אני אשב לנוח חמש דקות', היא אומרת ומנגבת ידיים.
'בלאו הכי זמן פנוי לשבת להקשיב לא היה לה', מסביר יקי, 'כך שבהזדמנות הראשונה החזרתי לשירים שאהבתי. אך בוקר אחד נכונה לי הפתעה...'
'לפני שאתה יוצא והולך לבית הספר, אתה יכול לכוון לי את הרדיו?' אימו פונה ומבקשת.
יקי התלמיד, 'כן, בטח, איזו תחנה? שידורי ישראל בצרפתית?'
'אולי אחת התחנות שלך.. עם השירים שאתה שומע, מה דעתך?' את זאת היא אומרת קצת בהיסוס, כאילו צריכה לקבל הסכמה, אך לפי חיוך התגובה שזרח מיידית, הספק הוסר.
יקי ממשיך להסביר בעוד הקאפו מקשיב ושותק, 'הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שהרגשתי גאווה בגלל אמי. קצת קשה להסביר... אמא כמובן הייתה יקרה לי, אבל להתגאות בה לא יכולתי. בהתמודדות עם העולם החיצוני, שאת שפתו לא הכירה ואת תרבותו והתנהגותו המחוספסת לא הבינה, תמיד הרגשתי נחות. הורינו באו "משם", בדרך כלל איש לא התרשם מהם - במקרה הטוב ריחם עליהם, גם זה בקושי, בהיותם "אבק אדם" ששרד את השואה.
ברור שאי אפשר היה להתגאות בהם בהשוואה להורים הישראלים, שגדלו בארץ, לחמו וניצחו את מלחמותיה, בעוד הורינו היו "צאן לטבח".
גאווה לא הייתה, לפעמים אפילו "עשו לי בושות"... אותו בוקר הגעתי מלא גאווה לביה"ס.
סיפרתי לחברי על אמא "גזעית" שיש לי, שממש כמונו, גם אוהבת להקשיב לביטלס, למרות שמשרד החינוך לא מרשה ללהקה להופיע כאן...
"חשש להשפעה שלילית על הנוער", כך כתבו בעיתון.
כמובן שתמיד מישהו ינצל את ההזדמנות כדי להשתלח בנוער "הרקוב והריקני"... בבל"ת. לא היינו ולא התייחסנו אל עצמנו כריקניים, ואין שום התנגשות או סתירה בין ערכים והתנדבות שהחשבנו לבין אהבה למוסיקה. אין סיבה שמישהו יחליט עבורנו מה מותר לשמוע ולאהוב. עם כל הכבוד לבטהובן ובאך שנחשבו ל"מותרים" ורצויים, שנות החמישים והשישים בהם גדלנו היו תקופת רנסנס באמנות ובמוסיקה שלא נפלה מזו שעליה למדו ובחנו אותנו בבתי הספר. צריך להיות צר אופקים, ואולי אידיוט מושלם כדי לא להבין זאת', יקי מגניב מבט אל עבר הקאפו, שנותר דומם כספינקס.
'שיא השיאים של מצעד הפזמונים ברדיו נשבר ע"י בחור צעיר מבלגיה ששר בצרפתית את טומבה לה-נז', שפירושו השלג נופל. אנחנו בישראל לא כל כך הזדמן לנו לראות שלג, פרט לאיורים בסיפורי הילדים שקראנו, וההזדמנות היחידה שראינו פתיתים לבנים צונחים היו פה ושם על כתפי ז'קטים של גברים שסבלו מקשקשים, ומיד זכו לכינוי טומבה לה-נז'... המלנכוליה בשירי שארל פינתה מקום לרומנטיקה של סלבטורה, שפתאום התחלנו להבחין בקיומה.
אמרו לנו שאנו בגיל ההתבגרות, היו שכינו זאת משבר ההתבגרות או גיל "הטיפש-עשרה". לא בטוח כי חסרים משברי גיל אחרים, ולא ברור באיזה גיל האדם חכם, וכאמור, קל להתלבש על הצעירים... אך במובן מסוים אולי מוצדקת המילה "טיפש", כי בבת אחת נוספו תחומי עניין: הבנים החלו לבדוק את התקדמות החזיות של הבנות, והנערות לבדוק גרבוני ניילון, וכולנו התחלנו להציץ למסיבות של "הגדולים", הצעירים הבוגרים יותר בשכונה.
***
מראה "מסיבה סלונית" של נערים ונערות בסוף שנות העשרה בישראל של שנות השישים. נערים צעירים יותר, כאשר יקי מזהה גם את עצמו ביניהם, ואפילו שתי נערות המתלחשות ביניהן ללא הרף, עומדים בחוץ בין הצללים, וצופים פנימה במתרחש.
בעצמה רבה מושמעים תקליטוני טריני לופז ונעימות צ'ה-צ'ה-צ'ה של מרינו מריני, אשר מקדימים את הרוק אנד רול של "המלך".
'מחזה שכזה כבר הפך שכיח למדי בערבי שישי', אומר יקי. 'הבחורים מנסים להראות מבוגרים מגילם, "זה הפרינציפ" כמו שנהגו להגיד, להרשים את הבחורות ואת עצמם. אוחזים סיגריות בידם, בדיוק כפי שנראו גיבוריהם מסרטי הוליווד על מסך הקולנוע.
חלקם הגיעו לבושים בחליפה ועניבה, או ז'קטים, אך תמיד עם הרבה ברילנטין בשיער, מסורקים כאלביס. ברי המזל במיוחד, אלו שהיו להם קשרים עם 'חוץ לארץ', הצליחו להשיג מכנסי ג'ינס צמודים... ממש כמו "המלך"!
***
'את תמונותיו של "אלביס המלך" אפשר היה לראות בשפע על שערי המגזינים' ממשיך יקי.
ליד דוכן הקיוסק השכונתי, בישראל של שנות השישים מתגודדים נערים, שנועצים עיניים בשער 'עולם הקולנוע' שבו מתנוססת תמונת "המלך אלביס", ולסירוגין גם בתמונת השער האחורי של 'העולם הזה'.
יקי, 'היה גם המגזין ההוא, שלא הראו בו את אלביס אלא רק בחורות עם בגד ים וגם בלי... עם כוכבים שחורים שהודבקו כדי להסתיר דווקא את מה שמעניין, וסה"כ כמעט שאינם מכסים דבר.
המגזין ההוא היה תלוי במקלות כביסה לראווה בהישג ידו ובטווח עינו של בעל הקיוסק שידע על מה חייבים להשגיח מקרוב. וכך, היינו מחפשים תירוץ להתעכב עוד דקה בדלפק הקיוסק כדי לנסות לפענח מה מסתירים הכוכבים על חזה הבחורה בשער המגזין'.
אחד הנערים: 'אפשר כוס סודה?' ומניח מטבע.
בעל הקיוסק מוזג כוס מברז הסודה, 'בבקשה.'
הנער מנסה לשתות לאט, וגם מניח את הכוס להפסקה מדי פעם. כל אותו זמן אינו מפסיק ללטוש עיניים בנערת השער במגזין, שכעת ממש תלוי סמוך לראשו. קרבתו לתמונה מגבירה את ההתרגשות, וגם את קצב השתייה, שלא בטובתו...
בעל הקיוסק היה לוקח את הכוס בטרם התרוקנה, 'אה, כבר סיימת, לבריאות. הבא בתור'.
יקי, 'מישהו, לא פחות מתעניין, היה דוחק ודוחף, לעיתים פחות אך גם יותר, לתפוס את מקום התצפית הטוב שבאמצע.'
***
יקי, 'בישראל של שנות השישים, נערי "קומנדו ברזלים", היו יושבים על מוטות ברזל מעוגלים ומכופפים שהיו נטועים במדרכה למנוע עליית רכבים. שעות רבות הם רובצים במקומם, צופים בנשים הצעירות החולפות הלבושות במיטב אפנת שנות השישים, חלקן בתסרוקות אודרי הפבורן אחרות בשיער גולש בסגנון ג'קי קנדי, מטופפות בנעלי עקב ותמיד נראות ממהרות לעיסוקיהן. אי אפשר להאשים אותם ברנשים בבטלה מחלטת, שכן היה להם מה להגיד באשר להופעתן של הנערות, וגם האומץ לכך, שאפשר שנבע בעיקר מעדיפותם המספרית. פניני הלשון וההערות מפי חבורות קומנדו ברזלים יכלו להישמע מחניפות, מצחיקות או סתם מעליבות פוגעניות ומטרידות ביותר.
גרסא מעודנת אודות חבורות שכאלה הועלתה בפי להקה שנקראה שלישיית גשר הירקון, אשר מילותיו אמרו: "אל תעברי לבד ילדה ברחוב בשיער גולש, אל תעברי לבד ילדה ברחוב, זה משחק באש..."
במשך הזמן "קומנדו ברזלים" הפך להיות כינוי לנערי שוליים, נוער שנתפס כאבוד, כאשר הישיבה באפס מעשה הוא העיסוק היחידי בו התמידו ברצינות.
אך גם אנחנו, שלא היינו כאלה, אלא דווקא השתדלנו "להיות בסדר", עקבנו במבטינו וידענו בדיוק היכן גרות הבחורות היפות של השכונה. ללא תלות בגילן, גם אם היו מבוגרות מאתנו בעשר שנים. הן מצידן, כמובן שלא היו מודעות כלל לקיומנו.
אספנו בקפדנות כל פרט מעניין, תוך החלפות מידע בין נערי השכונה, ותייגנו אותן על פי המראה החיצוני, שבמקרה אחד התאים לכוכבת נטלי ווד, ובפעם אחרת לנערת ג'ימס בונד אורסולה אנדרס, וכך נהיה "שם הקוד" שקיבלו מאיתנו.
נושאי חקירה וחשיפה הציתו את הדמיון, ולא ברור באם בגלל הרצון לפענח שתיקות רועמות על הדברים שהתרחשו "שם", או בגלל תסכיתי רדיו שהיו מאוד פופולאריים וכמעט כולם עסקו בבילוש וחקירת תעלומות, או תמונות ענק של המפרי בוגארט בלבוש הבלש מעל כניסות בתי הקולנוע. כך או כך, כולנו רצינו להיות חוקרים ולפענח צפונות בין אם בשדה הרפואה, הפשיעה, בקרקעית הים ואו בחלל.
בינתיים, כנערים, שרצנו ברחובות השכונה כל היום, ודבר לא נעלם מעינינו הבולשות והחוקרות. בודאי שלא אישה מסתורית ומושכת אשר צצה ונעלמה מדי פעם בשכונה, בעלת שם אקזוטי כסילביה. היא נראתה כאישה צעירה וגבוהה בעלת שיער פלטינה גולש, שהייתה נפגשת עם גברים מבוגרים ממנה, שהיו פוקדים את דירתה לפרקים, ודברה במבטא כבד ולא ישראלי בעליל. בתחילה חשבנו שמדובר ביצאנית, או "נערת טלפון", מושג שלמדנו מכותרות "ספרי כיס" - ספרים בעלי גרפיקה דרמטית ושמות סנסציוניים, שמכרו בכריכה רכה, המאפשרת לקפלם ולדחוף לכיס חולצה או מכנס.
המושג "נערת טלפון" ריגש אותנו. מכשירי טלפון לא היו נפוצים עדיין, והמחשבה אודות בחורה צעירה שמצליחה לארגן לעצמה דבר מתקדם כטלפון, ובעזרתו לסגור עניינים עם כרישים, עצמאית מסרסורים היה מדהים. גם סרט שעסק בכך, שאליזבט טיילור כיכבה בו, רק הגביר את הקסם, במיוחד כשדלתות אולם הקולנוע שהתיר צפייה ל"מבוגרים בלבד" נסגרו בפרצופינו.
מדי פעם היה גם צץ ומופיע, בבית אחר בשכונה, גבר לא גבוה אך מוצק במבנה גופו. מדי הגיעו היה מתחיל לטאטא את החצר, שאיש מדיירי הקבע בבניין לא טרח לנקות, והמדרכה המרוצפת אבנים שמובילה למדרגות הכניסה לדירתו. הוא היה עובד במרץ, בעודו לבוש גופייה, החושפת את קעקוע ספינת הקליפר על זרועו, ובתולת הים על ידו השנייה. את הניקוי היה מסיים בהתזת מים על המדרכה ושטיפתה בעזרת צינור. קל לנחש על פי הקעקועים ותקופות היעדרות ממושכות שהוא מפליג על פני אוקיינוסים וימים. מידע זה מאומת בקלות יחסית, היות ומאחורי חזות הגברתן - שמאוחר יותר ידענו שהוא גם מתאגרף כחובב ועל כך מעיד אפו השבור - מתגלה אדם חביב ואוהד ילדים.
'כך עושים ההולנדים כל יום', מישק'ה הימאי אומר לנערים בעודו מחייך ואינו מפסיק את עבודת הניקיון לרגע, עד סיומה.
'אני זוכר', אומר יקי 'שסיפר כי בבטן האוניה עבודות הפיקוח השיפוצים והתיקונים לעולם אינן נפסקות ומתנהלות במשמרות, למרות החום שנפלט מהמנוע. סיפר שבמפרץ מכסיקו ארובות האוורור מכניסות פנימה אויר חם המגיע לטמפרטורה של ארבעים מעלות כבר על פני הסיפון, אבל שהמנועים אוהבים את החום...
די ברור היה שהוא לוקח כמובן מאליו כי האדם חייב להתאים עצמו לנסיבות, יהיו אשר יהיו.'
'בהזדמנות סיפר שהוא נמנה על "ילדי טהרן" ' ממשיך יקי. 'זו קבוצת ילדים שנחלצה מפולין, ולאחר נדודים הגיעו לטהראן, ומשם אורגנו בקבוצות להגעתם ללא הוריהם.
ככל שחשבתי עליו הבנתי שהחיוך התמידי על פניו היה גם אסטרטגיה שפיתח כלפי סביבה שנאלץ להחליף ולהסתגל לה במהירות, אבל גם ביטוי להחלטה פנימית לשרוד ולחיות.'
'ילדי טהרן, זה נושא מוכר לי', שבר לפתע את שתיקתו הקאפו. 'הרוויזיוניסטים שהאשימו את מנהיגות היישוב ומפא"י בראשה, באדישות לגורל היהודים הנטבחים בשואה באירופה, חשבו שהעצמת נושא ההצלה המבודד הזה, באה לחפות על המחדלים.
יותר מכל זעמו החרדים, על כולם. טענו כי מדובר בכפיית החילוניות על ילדים שלטענתם באו מבתים חרדיים בפולין. ילדי טהרן נשלחו ברובם לקיבוצים, בהם חיו בסגנון הקומונה - קומוניזם בצורתו האולטימטיבית, שהקימו בישראל עוד לפני הקמת הקולחוז הראשון בברית המועצות...'
'חשבתי שנרדמת מהסיפורים שלי', מגחך יקי.
'מותר גם לשתוק ולהקשיב, ולא חייבים כל הזמן להפגין דעות ולהתווכח', אומר הקאפו, 'בפרט בנושאים שאינך מכיר, ושומע לראשונה. לא זכיתי לחוות את גידול דור ההמשך לשואה, אך סיפורך אינו תמים ופשוט כפי שנשמע על פניו.
גם צורת הסיפור ומעברי הזמן, שנראה בעצם כמו תמונה בתוך תמונה בתוך תמונה, איננו מקל ומפשט את ההבנה... קצת מזכיר את ציורי ההולנדי אשר. קורלנליוס אשר התפרסם בכך שהיה משתמש בעיוותי פרספקטיבה למעברים בין מישורים ומרחבים. זו התחושה בעת סיפוריך.'
'גם הסיפור שלך לא ממש סיפור ליניארי פשוט', יקי אינו נשאר חייב, 'ודומה יותר לציור של מרק שגאל... עם עולמות תלושים שמרחפים בחלל התמונה המלאה. על כל פנים טלטולי מעברים וקפיצות במרחבי הזמן והמקום אינם בעיה עבורי, כל עוד לא מסתובבים...' בחיוך, 'עם סחרחרות, בלונה-פארק לדוגמה, אני פחות מסתדר, פשוט מקיא את הנשמה... ממש'
'ברור. אבל הכרת האירועים מסייעת לך בקפיצה בין המרחבים. את הנושאים בסיפורך אינני מכיר כלל, אך נדמה לי שאת העיקר הבנתי.
גם אני לא חשבתי לרגע שסיום המלחמה בשמיני למאי יהיה כמו בורר תדרים ברדיו, שיעביר את נפש האנשים בלחיצת כפתור מגלים ארוכים לקצרים ולהפך.
באשר לילדי דור שני לשואה, אין ספק שהם ינקו את הטראומה עם חלב אימם, אותה הם חיו ונשמו בעולמות ממשיים ווירטואליים יחד עם הוריהם.'
'על כל פנים,' ממשיך יקי, 'אם נחזור לשכן מישק'ה, הוא היה נוהג כך תמיד עם הגעתו לחופשה קצרה, בעת שהאוניה הייתה עוגנת בנמל פורקת ומעמיסה סחורות. עם תום עבודת הניקיון בחצר, היה עולה לביתו, וחוזר עם טבלת שוקולד אגוזים, אותו הוא שובר בזריזות לקוביות, ומציע לכולם להתכבד ממנו. כמובן שהיו אלה חפיסות שנשאו שמות שמעולם לא ראינו בחנויות בארץ. לא היינו מחכים להזמנה נוספת...'
***
בעוד הנערים יושבים על גדר הבטון המסמנת את גבול חצר הבית וצופים באיש הים המבלה את חופשתו בעודו מטאטא את החצר במרץ, חולפת סילביה, אישה צעירה בעלת שיער פלטינה ותסרוקת קארה. הנערים מחליפים מבטים רבי משמעות, בעוד מישק'ה נותר אדיש למתרחש.
האישה הצעירה נעלמת בפתח אחד הבתים בקצה הסמטא וזמן קצר אח"כ נשמע קולו של הזמר אדמו שר בצרפתית טומבה לה-נז'.
יקי, 'הדבר המסתורי שבהתנהלותה של סילביה, שרק הגביר את הסקרנות, היה אורח חייה הקטוע, כאילו ניהלה מערכות חיים כפולות במספר מקומות. הייתה נעלמת לתקופות של שבועות מדירתה, שהייתה נותרת בתריסים מוגפים, ושוב חוזרת ומופיעה לפתע פתאום.
איך ידענו שחזרה? פשוט, ברשותה היה פטיפון, וכאשר שמענו תקליט טומבה לה-נז' בפי סלבטורה אדמו מתנגן בו בעצמה רבה ידענו שחזרה. די ברור היה שברשותה אוסף די מצומצם, אולי אחד בלבד, שלמרבה המזל כולנו אהבנו, כי היה מתנגן שוב ושוב, עד שנשתתק לפתע מאחורי תריסים מוגפים.
אופציית "המקצוע העתיק" נפלה, בשיחות שקיימנו אודותיה, מהסיבה הפשוטה שלא סוגרים ביזנס משגשג כך סתם לתקופות ממושכות. כבן למשפחת סוחרים ידעתי ואמרתי זאת לחברי בביטחון. גם תקליטון אחד של אדמו לא נראה מספיק לניהול "עסקי אירוח"...
גם אפשרות הקשורה לדיילות באניות נוסעים נשקלה ונפלה, מאחר והשכן מישק'ה, שהיה אחד מוותיקי הענף לא הניד עפעף כשהייתה חולפת על פנינו, ויש לדעת כי לא בכדי כתובת קעקע של ספינת קליפר מדהימה מפארת את זרועו, הוא הלוא הכיר את כולם, החל ברבי חובלים וקציני ים, דרך אנשי האיגוד המקצועי וההנהלה, וכלה באחרון המכונאים והדיילים.
לאחר מחשבות ושיחות לא מעטות אודותיה, החלטנו כי היא נערת ג'יימס בונד ישראלית. גם הדירה בה גרה נראתה כמקום שנבחר כך שאדם מזדמן לא יגיע אליו במקרה, בהיותה ממוקמת בכניסה האחרונה של טור דירות קוטג' ששביל ארוך הוביל רק אליו ולא לשום מקום אחר. העובדה שלא הייתה כל פיסת מידע בידנו, ולו אחת קטנה, רק הגבירה את המסתורין והסקרנות.
דבר אחד היה ברור, מושא מחשבותינו לא יכלה להיות 'אדם רע'. פשוט, כי מי שאוהב את 'טומבה לה-נז' של סלבטורה אדמו, נער ממוצא סיציליאני שהגר עם הוריו לבלגיה הקרה, ושר על רגשות שחווה בעת שפתיתי השלג נופלים, לא יתכן שיהיה אדם המכיל רק רוע או אכזריות בתוכו, יהא "מקצועו" אשר יהיה... באחת הפעמים בהן סילביה נעלמה ללא כל סימנים מקדימים, כרגיל, לא חזרה עוד. לא ראינו אותה מאז, ולא הועילו כל האמבושים והתצפיות... לזמן רב התעלומה נותרה בלתי מפוענחת.
במקומה נכנסה לגור משפחת קצין חיל הים, משייטת 13.
במובן מסוים הדבר גם נראה כסופה של תקופה.
במהלך המחצית השנייה של שנות השישים רוחות חדשות החלו לנשב. ילדי פרחים התחילו להגיע לארץ, בעיקר מאירופה ואפילו מארה"ב, ולהתנדב לעבודה בקיבוצים ומושבים. במקום להישאר בבתיהם, להיכנס לסד של חיי עבודה משמימים ולהתקוטט עם הוריהם השמרנים, בחרו להגיע לישראל שטופת השמש ולזכות בחופש שעליו הרבו לדבר ולחלום. תמונות בחברתם של צעירות וצעירים מרדנים כמותם משתזפים בבריכת הקיבוץ, אשר נשלחו לחבריהם בארצות קרות וקודרות, הביאו את חבריהם בהמוניהם.
יחד עימם החלו להגיע גם רעיונות חדשים אם באופנה חדשה של לבוש, שיער ארוך, סמים, והסיסמא Make love not war .
The Fifth Dimension "Aquarius" לעיתים קרובות השמיעו ברדיו את השיר
והמחזמר "שיער" ממנו נגזר השיר, על כל רעיונותיו הפרובוקטיביים אז, עלה בישראל על הבמות והפך להצלחה היסטרית בקרב בני הנעורים'.
***
באוהל מחנה צבאי, יקי כקצין צעיר נראה שוכב על מיטה צבאית, מעיין בעיתון שבשערו הכותרת 'פרשת לילהאמר' ותמונת סילביה רפאל יחד עם חבריה העצורים.
יקי מסביר את הסיטואציה לקאפו שממשיך בשתיקתו, 'חלפו שנים, ונושא השכנה שנעלמה, סילביה, כמובן קצת נשכח. אבל מעניין "איך שגלגל מסתובב לו"...
בקיץ האחרון הופיעו תמונות סוכני מוסד שהסתבכו בנורבגיה, בעיירה קטנה ושלווה בשם לילהאמר, במשפטם נטען שניסו והצליחו לחסל את מי שזוהה על ידם בטעות כחאסן סלאמה. סלאמה היה בנו של מפקד מיליציה ערבית שפעלה ב- 48 במרכז הארץ וחסמה כבישים מזרחית לתל אביב, ביהוד אזור ופתח תקווה. סלאמה הבן היה מנהיג ארגון 'ספטמבר השחור', שטבח באנשי משלחת ישראל באולימפיאדת מינכן ב- 72. אותם סוכני מוסד נתפסו ונשפטו בנורבגיה, אחרת לעולם לא היו תמונותיהם מופיעות בכותרות העיתון. ראיתי את תמונתה. שערה כבר לא היה פלטינה אלא צבוע שחור, אך פני בובת החרסינה לא השתנו. '
יקי פונה לקצין ששרוע על המיטה הסמוכה, 'לא תאמין, אבל אחת מבחורות המוסד בלילהאמר מוכרת לי מהשכונה. מה דעתך, כדאי לשגר לה גלויה עם ד"ש מנערי השכונה, שכבר מזמן "עלו עליה"?..'
הקצין החבר: 'כן בטח... עם מצופים וטמפו מהשק"ם.'
'נראה שאילו תקבל גלויה כזו, עם קצת חוש הומור והרבה שעות שעמום ותסכול בכלא, הייתה יכולה להיות משועשעת מהמחשבה מי "לוכד המרגלים" בן החמש עשרה, שהצליח לפצח את זהותה, בשלב כה מוקדם...'
יקי פונה שוב לקאפו שממשיך להאזין בדממה, 'לאחר מלחמת 67 הוסר האיום הקיומי, כך נראה אז, ואת מקומם של פחדי ההשמדה הנוספת שהלכו ונמוגו תפסו רעיונות חדשים, ובשני כיוונים מנוגדים בו זמנית: חלקם משיחיים וחלקם אוונגארדיים.
מחזאי חתרני, כך נחשב אז חנוך לווין, כתב מחזה פציפיסטי שנקרא "מלכת האמבטיה", שבו, בין היתר, הרבה ללגלג על הנטייה והרצון להיות "בסדר" ללא עוררין, עד להסכמה להיות נעקד על המזבח כיצחק בידי אברהם אביו. היה סקנדאל לא קטן, הימים היו ימי מלחמת ההתשה, וחילופי אש בתעלה ובבקעה גבו מחיר על בסיס יומי כמעט. אבל תכל'ס, לא רבים התרשמו מטיעוניו אז. חשבנו שמאוד נח לשבת בתל אביב הבטוחה ולכתוב על פציפיזם אגואיזם ואינדיבידואליזם, כל עוד יש אחרים שהם מספיק "בסדר" לחטוף עבורו את ההפגזות בתעלה...
מנערי השכונה שמעתי כי מצאו דרך מעניינת לבטא את סלידתם מן ההצגה: בדרך כלל היו מנסים 'להתפלח' לאולם הקולנוע השכונתי בו הועלו גם הצגות.
למחזמר 'מלכת האמבטיה' לא ניסו אפילו ילדי השכונה להתפלח...
אבל הסדק הראשון התהווה, וסדקים קל מדי פעם לטייח, אך נראה שקשה מאוד לתקן. סדק שאיננו מתוקן נוטה להתרחב.
בינתיים אני עושה מסלול בצנחנים וקורס קצינים. משתחרר משירות סדיר, מספיק לעשות קצת לימודים באוניברסיטה ומתחילה מלחמת התשה. אני לוקח הפסקה מהלימודים וחוזר לשירות. עושה הסבה לשריון', יקי ממשיך 'הזמן רץ מהר, ב"קצב השריון" נהגו לומר, וכך גם התפקידים מפקד מחלקה, סמ"פ, ואז מגיעה ההודעה על אבא בבי"ח, ו"טסנו" לתל השומר.
הגעתי ואבא כבר היה עם מסיכת הנשמה, אך עדיין מספיק בהכרה כדי לזהות אותי. זו לא הייתה סצנה של דמעות, כולנו ידענו שזה לא הסגנון שלו.'

על מילות פרידה

חדר בביה"ח, יקי במדי ב' ודרגות סגן על כתפיו עומד ליד המיטה, בעוד אימו יושבת על כסא בסמוך לאביו.
'טוב שהספקת להגיע', האב מתקשה לדבר, אך ניכר כי משתדל מאוד לעשות זאת, ולכן ידו מרחיקה מעט את המסכה מפניו, בעוד יקי אוחז בידו השנייה, 'אמא אמרה שאתה בדרך, אבל לא בטוח אם תספיק. אמרתי לה שאם אתה בדרך אז מלאך המוות ימתין לי עוד קצת, אין דבר... הוא ממתין כבר מאושוויץ, אז שיחכה עוד כמה שעות...'
'אבא, למה אנחנו צריכים דיבורים כאלה?'
'נכון, אין טעם לדבר על מה שודאי וברור', מסכים האב. 'רציתי שתדע שתמיד השתדלתי להיות אבא טוב, זה לא היה קל, היית שובב, אבל השתדלתי.'
'נכון, החטפת לי סטירה רק פעם אחת...' יקי שמח על שינוי נושא השיחה.
'הגיע לך יותר, תאמין לי, אבל לא רציתי. אני לא אביך האמיתי, 'אב ביולוגי' קוראים לזה היום. חשבתי שאסור לי להרביץ, שלא יגיד מישהו שאני מחטיף מכות כי אינך בני. אבל תמיד אהבתי אותך כמו הבן שלי, לא חסכתי ממך כלום, לא מאמא ולא ממך', קולו נחלש, 'חוץ מהמכות... שחסכתי ממך. השתדלתי שכלום לא יחסר.'
'אותי לא מעניין אבא ביולוגי, אתה אבא שלי.'
'נכון, אתה הבן שלי, תמיד הרגשתי כך', עובר לכמעט לחישה.
'ובכל זאת, מי האבא?'
'לא עניינך', לרגע קולו מתחזק, 'לא עניינך..' אך קולו גווע ונקטע.
'לא עניינך, שיעורים עשית?' יקי מחקה את משפט המחץ של אביו ומנסה להתלוצץ, 'שיעורים תמיד עשיתי, אתה יודע, אבל אתה... כלום לא סיפרת, כך או כך. לא חשוב.'
'זאק, ריבונו של עולם', מתערבת האם, 'אמרת בעצמך, שהאבא האמיתי לא חשוב, למה להציק לו?'
'לא, אסור להציק לו, ולא התכוונתי. חשבתי שזה מציק לו בלאו הכי, אחרת לא היה אומר לי. לא חשוב אבא. תנוח. ממש לא חשוב לי, אתה האבא שלי, אין לי אחר.'
האב עוצם עיניו.
'תן לו לנוח קצת, הוא חלש מאוד. כאבים אין, תודה לאל... אבל חולשה יש, הרבה. אני אספר', אומרת האם בשקט. היינו במחנה העקורים בצרפת, היית בן כמה חודשים כשמישהו פתאום הצביע על בעלי הראשון, אביך האמיתי, וצעק "קאפו". ההמשך היה ברור. עשו משפט במחנה לחמישה אנשים שהואשמו בשיתוף פעולה עם הגרמנים.'
***
יקי רואה לנגד עיניו מחנה עקורים, המקיים טריבונאל.
שלושה שופטים חמורי סבר, לבושים גלימות, יושבים על במה מוגבהת, שעליה שולחן עליו פרוסה מפה. מולם הנאשמים על ספסל. קהל רב מסביב, לגופם של אחדים עדיין בגדי אסירי מחנות באופן חלקי או מלא.
אימו של יקי נשמעת דוברת, 'לא כל העדים היו ממש מלאכים הם עצמם: אף אחד לא יעיד שהקאפו הכה אותו כי נתפס בגניבת לחם מחברו לבלוק... אפשר לחשוב שמישהו חלם על קריירה של קאפו, אחראי הבלוק בפני הגרמנים, כמו שחולמים על קריירה של רופא או שחקנית... לא הייתה ברירה, ומישהו היה חייב להיות.
היו גם לא מעט עדויות סותרות. זה מתלונן על הקאפו שהרע לו, וזה אומר שהציל אותו ממכות רצח שאחרת היה מקבל מאחרים. לא סיטואציה פשוטה, אבל התוצאה הייתה די ברורה מראש. פסק דין מרשיע אין, אך 'אות קין' יש.
הם לא נענשו פיזית ולא נמסרו לשלטונות אך היו חייבים לעזוב כי הפכו למנודים בקהילה היהודית.'
מראה חדר בית החולים והמיטה עליה מונח אביו חוזר לנגד עיניו.
'נאלצנו להיפרד', אמו אומרת 'ונשארתי לבד בעולם עם תינוק בן כמה חודשים. אבא הסכים להתחתן אתי ולאמץ אותך. "הילד לא אשם" תמיד היה אומר לי. כל פעם כשהיה צריך להחטיף סטירה היה מהסס, אומר: "הילד לא אשם" וחוזר בו. חשבנו שעדיף שלא תדע. כנראה שמשהו הציק לאבא, אולי דאג שתשמע ממישהו אחר, וסיפר לך בלי לשאול אותי. אבל כעת אתה כבר ילד גדול, ואתה לא המקרה היחידי...'
יקי: 'באמת? לא שמעתי אף פעם על מקרים כאלה.'
'עוד תשמע, יש כל מיני מקרים, אבל ייקח זמן. לא מדברים. יותר טוב ככה, הדיבורים לא עושים טוב, רק פותחים פצעים ישנים ומחדשים את הכאב. לכל אחד יש משהו על הלב. אני למשל, לא יכולה לסלוח לעצמי שברחתי והשארתי את אמא שלי.'
יקי: 'אבל אמא, בעצמך אמרת שהיא ביקשה ממך לברוח, ולא לעלות אתה לטרנספורט...'
'נכון, היא ביקשה, ואם לא הייתי בורחת כנראה היינו מתות יחד עוד ביום ההגעה לאושוויץ. אבל בכל זאת, זה יושב לי על הלב...לא חשוב, הדיבורים לא יעזרו, נעזוב את זה. הוא אהב אותך מאוד, אף פעם לא דיברנו יותר על אביך האמיתי.'
'זה אבא שלי, בשבילי הוא אבא אמיתי, אין לי אחר.'
***
האיש הנהדף על ידי אביו בשדרות רוטשילד, ומראה ראשו, אותו הוא אוחז בשתי ידיו, הולך ומתרחק מבעד לחלון האחורי של המונית, בעוד הוא, יקי, יושב על בירכיו של אביו, שוב חוזר אליו.
לאחר דממה ממושכת הקאפו שובר את שתיקתו ואומר, 'אמא שלך יודעת על מה מדברת. לא כולם צדיקים בני צדיקים. היו גם שגנבו מנת לחם מחבריהם. כל מי שעשה עבירת משמעת וחטף סטירה מקאפו בא להעיד נגדו וטען שהיה סדיסט רצחני.
עשו טריבונל במחנה בוכנוואלד, מיד אחרי המלחמה, לנאצים ולמשתפי הפעולה מצוות המחנה. חלק מהשומרים הגרמנים נשארו במחנה מחופשים בבגדי אסירים, אך נתפסו.
גם אותי שפטו שם, כקאפו, אחרי שמישהו הטיח האשמות. התברר שהעדויות סותרות ושיחררו אותי ללא הכרעה. אח"כ באה חקירת המפלגה בצרפת.'
***
דמיונו של יקי מפליג אל הרכב השופטים, חברי המפלגה הקומוניסטית בצרפת, היושב בעניינו של הקאפו פרוכטנבאום.
חדר קטן עם שולחן פשוט. מצידו האחד יושב הקאפו הנאשם בהתאכזרות ורצח. מצידו השני שלושה אנשים, שניים מהם מבוגרים וחרושי קמטים נראים כאנשים קשי יום ולבושים כפועלים, בעוד השלישי צעיר בעל חזות חלקלקה וחליפה יקרה. ידיו העדינות והמטופחות מרפרפות בקלות ובזריזות בין המסמכים, ממש במיומנות של קוסם, בניגוד לשני עמיתיו היושבים משני צידיו בעוד כפות ידיהם הגסות שלובות על השולחן ללא ניע.
בהיותו בעל השכלה משפטית הקאפו מלמד סנגוריה על עצמו בפני הטריבונל, באמרו: 'האמת מתעתעת. האדם המעיד בפניכם והמטיח בי האשמות, דבריו מושפעים מטינה שצבר נגדי, מהשקפתו, במה שמאמין. אפילו אם הינו אדם הגון, שאיננו מנסה לתפור הכול כך שיתאים למסקנותיו וטינתו, גם הוא מוגבל ביכולתו להבין וראייתו מצומצמת לזווית שלו.
אתן לכם דוגמה, מספיק ששמעתי שהולכת להיות סלקציה, והדבר גרם לי להזדרז ולהוציא את כל החולים לעבודה, לפעמים במכות קשות. כמובן שלא יכולתי לגלות להם את הסיבה לכך, כי מישהו היה מלשין מיד, אם בתקווה לתגמול או סתם משנאה, שטרפה את דעתם של רבים. היה ובסוף היום חזרו מהעבודה וראו שכל החולים האחרים נלקחו, הבינו שצדקתי.'
***
בחדר החולים בבלוק באושויץ. מראה הקאפו פרוכטנבאום שמוציא אנשים מדרגשי חדר החולים השכם בבוקר לעבודה. חלקם משתכנעים בדיבור, חלקם בטלטול, וחלקם אינם משתכנעים בדיבור אך קמים לאחר שסופגים מכות אלה. חלקם מוכים אך למרות זאת אינם מצליחים לקום מתשישות.
אל מוזלמאנים הקאפו אינו ניגש בידעו כי אפסה התקווה.
בסוף היום חוזרים החולים מעבודתם לחדר ריק, לאחר שכל שוכני חדר החולים נשלחו ל"מקלחות החיטוי" .
אחד האסירים שנכנס לחדר החולים מנסה להצטייד במעיל של אחד החולים המונח על המיטה.
הקאפו מרים עליו את אלתו: 'טיפוס.'
האסיר אינו מרפה מהמעיל ואומר בפולנית, 'קר לי.'
הקאפו מנחית מכת אלה בזרוע האוחזת במעיל, אשר שומטת אותו, 'טיפוס! אידיוט.'
האסיר אינו מוותר בקלות, 'אם לא אקח את המעיל מישהו מבטיח שלא אקבל טיפוס? יש ביטחון במשהו? קר לי, זה בטוח'.
הקאפו מניף את המעיל בקצה האלה ומשליך אותו לרצפה.
אחד משני עוזרי הקאפו, מזדרז לגרור את הביגוד על הרצפה תוך שימוש ברגלו, ומשליכו לאש הבוערת בחדר הבידוד.
***
ההזיה מחזירה את יקי אל מעמד וועדת החקירה בעניין הקאפו.
'והיו גם מקרים שהשלימו את מכסת ההרג מבלוקים אחרים, ובסוף בכלל לא הגיעו לבלוק שלנו', מסביר הקאפו. 'כך שנשאר להם בזיכרונם שחטפו ממני מכות אלה כדי להכריחם לצאת לעבודה בעודם חולים תשושים. מקורות האינפורמציה שבידי ומניעי נשארו חשאיים ומוסתרים, לעומת זאת את המכות כולם ראו...
גיהינום אושוויץ איננו מאפשר דרכי נועם. גם כדי להציל אתה חייב לחבוט ולהרביץ. את ההצלה לא רואים, וגם איננה וודאית, אך את המכות רואים ועוד איך! רואים ולא שוכחים.'
בעוד שני המבוגרים מנידים ראש בהבנה, השופט בחליפה מקשה בשאלה 'אפשר להבין מדבריך שבידי המנהיג קיים רק השוט, ושאין דרכי שכנוע מלבד ההתאכזרות.'
'מנסים לשכנע', משיב הקאפו, 'ואם זה לא הולך מה תעשה?
כבר בטריבונל שעשו לאנשי הקאפו בבוכנוואלד, ואני בתוכם, העלו לדיון את השאלה: האם לקאפו מותר היה להכות אסיר כדי לחסוך ממנו עונש חמור הרבה יותר של הגרמנים.
מראה של אסירים מציצים בעמודי התלייה דרך חרכים בין הקרשים בקירות, יכולת לראות בכל צריף.
לפעמים חסכו מאתנו את הצורך להציץ, והעמידו אותנו כמה שעות לצפות במחזה. תלוי בגחמות של הסגל התורן.'
אנשי הטריבונל המבוגרים מחליפים ביניהם מבטים ושותקים.
'והשאלה השנייה במשפט בוכנוואלד הייתה', מסביר הקאפו, 'האם מותר לרצוח אדם כדי למנוע רצח של עשרה בפעולת ענישה של הגרמנים. בשתי השאלות התשובה שהתקבלה הייתה חיובית, וזאת גם על פי ההלכה היהודית.'
'נהדר!' מגיב החוקר הצעיר בציניות, 'כעת אני יודע לשם מה למדתי והוסמכתי בתחום המשפטים, כדי להסתמך על הפסיקה והמשפט היהודי.. לו המפלגה הייתה רוצה להסתמך על הטריבונל של היהודים בבוכנוואלד לא היינו יושבים כעת לדון בעניינך. המפלגה איננה זקוקה לחכמת יהודי מחנות הריכוז...' דבריו האחרונים נאמרו בבוז מופגן.
'ברשותכם', פונה הקאפו לשניים האחרים, 'אתעלם מהציניות, ואתייחס לגופו של עניין. אני טוען: כל הזמן אנחנו הורגים, בין באופן אקטיבי ובין פאסיבי, לפעמים באי הושטת עזרה או עיכוב סיוע, בהחלטות שגויות, בין שבמודע ובין שלא. הורגים בין בשפיכת דם או בדמים, בסוף, הכל מתורגם לחיים ומוות.
את זאת המפלגה יודעת הטב, גם היא התמודדה בדילמות כאלה בדיוק כאשר החרימה את היבול של האיכרים הקולאקים שנידונים למוות ברעב, כדי לחלקו בין פועלי התעשייה ואזרחי העיר שמספרם רב עשרות מונים, כי אחרת הם יהיו המתים ברעב.
והשאלה הרלבנטית היא: למרות שהורגים, האם אנו בעד הרג ורצח? או האם נאלצים לעשות כך בחזקת הרע במיעוטו? בכורח הנסיבות? מי שאנוס לעבוד בזונדרקומנדו ולדחוף אדם אל מותו בתא הגזים איננו בהכרח רוצח.
כשהורגים, האם יש ברירה אחרת או שעושים זאת בלית ברירה? האם עושים זאת להפיק הנאה סדיסטית בהכאה, התעללות, אונס והשפלה? או שואפים לעשות מינימיזציה להרג? האם מנסים להציל את מה שאפשר?
מי שלא נוהג כך רוצח, השאר פטורים, גם אם הדם על ידיהם קיים וגלוי לעין.
צ'רצ'יל לא הזהיר את תושבי העיירה קובנטרי על טייסת מפציצים גרמנית בדרכה אליהם, פקודה אשר שודרה במכונת ההצפנה הגרמנית "אניגמה", שהבריטים הצליחו ליירט ולפענח.
צ'רצ'יל עשה זאת בשיקול דעת, ובלית ברירה, כי לא רצה להסגיר את פיצוח מכונת הקוד הגרמני.
הוא הקריב חמש מאות אנגלים בקובנטרי, כדי להציל חייהם של עשרות אלפי אחרים, אז מה, צ'רצ'יל רוצח? לא היה רוצה להציל אותם? ידע שבלתי אפשרי להציל את כולם ובחר ברע במיעוטו...'
'צ'רצ'יל? גם כן סמכות עבור המפלגה?' החוקר הצעיר אינו מתרשם מן הטיעון וקוטע את דבריו בבוז, 'המלחמה נגמרה, וכעת אפשר להכריז בגלוי את שידענו כל הזמן, כי צ'רצ'יל הוא אויב המהפכה ואויב הקומוניזם.'
'קודם הטפת לי מוסר, וכעת אתה מנסה ללמד אותי מה זה קומוניזם. כמה זמן אתה בכלל במפלגה?' מסנן הקאפו בכעס.
'כבר למעלה משנה', משיב החוקר הצעיר בביטחון עצמי מופגן. 'אני יודע שאתה וותיק ממני, אז מה? אתה טוען לזכויות יתר? מגיעות לך זכויות וותיקים ומייסדים? כאן במפלגה כולנו שווים, שכחת?'
'לו רק ידעת רבע ממה שכבר שכחתי היה טוב. למה שולחים לי ילדים כמוך לשפוט אותי? איפה החברים הוותיקים מהמחתרת? איפה החברים שלחמו אתי בספרד?'
'ממש לא ילד שלחו לך', מכריז החוקר הצעיר בטון חגיגי, 'אלא עורך דין וחוקר מנוסה שכבר ישב וחקר הרבה שקרנים כמוך. ובאשר לחבריך מספרד ומהרזיסטנס (כינוי למחתרת בצרפת), אני במקומך לא הייתי תולה בהם תקוות רבות, הם מתים. הוצאו להורג ע"י הגרמנים, והבודדים ששרדו את מחנות הריכוז כל כך חולים ותשושים שבקושי מסוגלים לרדת ממיטותיהם. דווקא אתה נראה מצוין.. מעניין איך שרדת את המחנה במצב מעולה כל כך...' בחיוך מרושע, 'מעניין איזה עסקה עשית שם עם הגרמנים...'
'עסקה עם הגרמנים? אני אראה לך איזו עסקה עשיתי עם הגרמנים...' הקאפו קם כנשוך נחש ותופס בגרונו את החוקר הצעיר, שמתחיל לחרחר, בעוד שני חברי הטריבונל המבוגרים נדהמים, ואחד מהם קם מכיסאו. 'שאף אחד כאן לא יזוז ממקומו', הקאפו מביט אל שני המבוגרים לסירוגין, 'אלא אם כן אתם מעוניינים שאמעך את גרונו של המנוול!' את המילה האחרונה הוא מלווה בקללה הרוסית 'גבנו' הידועה בקרב אנשי המפלגה.
'ליאון ברז'ה', קורא השופט המבוגר בשמו המחתרתי של הקאפו, 'אל תעשה זאת! אנחנו מעדיפים לסגור עניינים בתוך המפלגה, אבל אם תהרוג כאן מישהו נהיה נאלצים להודיע לשלטונות החוק, גם אם לא נרצה בכך, אני מבקש ממך!'
'אתה מכיר את כינוי הקוד שלי ברזיסטאנס?' מופתע הקאפו פרוכטנבאום.
איש הטריבונאל מהנהן בראשו, 'אי אפשר שלא לדעת על פעילותך במחתרת. אנא ממך, ברז'ה, נהג בחכמה לא באימפולסיביות.'
ההכרה במעמדו ברזיסטאנס משנה את האווירה כבמטה קסמים. הקאפו עדיין אוחז בצוואר האיש אך נראה כמי שחוזר לשלוט בעצמו, 'כעת אסביר לך, עורך דין צעיר, כיצד ביצעתי עסקה עם הנאצים, אדגים לך איך אני מבצע עסקה...
אציע לך כעת את עסקת חייך: אני מפסיק לחנוק אותך, ואתם תציגו לי כאן ועכשיו את כל הראיות שיש לכם נגדי. אם אתה מוכן לכך תתחיל לדפוק את כף ידך בשולחן להסכמה', החוקר הצעיר נענה בחיוב בעודו דופק בשולחן בהיסטריה.
המבוגר ביותר, שישב דומם כל העת, שבר את שתיקתו 'אין כל ראיות נגדך.'
'אין ראיות?' הקאפו מרפה מגרונו של החוקר הצעיר ומטיח אותו אל מסעד כיסאו בשאט נפש, 'זה לא יתכן.. מה פשר ההליך הזה?'
'ברז'ה, זה נכון', הראשון חוזר ומאשר. 'האמת היא שאין ראיות, יש רק שמועות, מפי אנשים שגם הן לא בחזקת עדות ממקור ראשון, ומולן יש שמועות אחרות שמפריכות אותן. אילו היו עדים כבר היינו מציגים אותם או את כתבי עדותם.'
'אם כך עליכם לזכות אותי! גם אני משפטן, אני לא צריך שסמרקץ' (כינוי גנאי רוסי ששמע בין לוחמי ספרד) כמוהו', הקאפו מצביע על עורך הדין הצעיר, 'ילמד אותי דיני ראיות.'
החוקר הצעיר ממשש את צווארו, 'זיכוי לא יהיה כאן, לא עומד בכלל על הפרק. זה עוד הוחלט במפלגה. גם שם כבר שמעו שאתה מצטט את צ'רצ'יל... יקיר המפלגה...
אנחנו יוצאים לעשר דקות התייעצות ונודיע לך בסופה את החלטתנו. הואל להמתין כאן במקומך.'
שלושתם יוצאים.
הם חוזרים והמבוגר שבהם, אשר שתק ברוב הדיון, מקריא מדף נייר 'במצב הנוכחי בלתי אפשרי להגיע למסקנות, אין הרשעה ואין טיהור. זו ההחלטה.' אנשי הטריבונל קמים לצאת לנגד עיניו הנדהמות של פרוכטנבאום, אך אחד מהם, המבוגר השני, נמלך בדעתו סב על עקבותיו ונעמד מולו בעודו מניח ידו על כתפו.
הוא פונה אל הקאפו בטון המביע אהדה גלויה והשתתפות
, 'אני מצטער, זה לא מגיע לך. דברתי עם אנשים וותיקים במפלגה ששמעו עליך, לחלקם עזרת להימלט ממחנה השבויים של הנאצים עוד בצרפת... לא מגיע לך יחס כזה. סיימתי את תפקידי בטריבונל, ועכשיו אני מדבר אליך כחבר...'
הקאפו: 'אז למה?'
הפועל המבוגר מנסה להסביר כמיטב יכולתו 'במפלגה אומרים עליך שאתה עצמאי בחשיבה, לא מיישר קו... ראית בעצמך, פתאום התחלת לאזכר את צ'רצ'יל...
הם אומרים שאי אפשר לסמוך עליך, הם לא רוצים אותך יותר במפלגה. מעדיפים "דם חדש", כמו עורך הדין הצעיר, שאפתנים, רעבתנים וחסרי מעצורים, שינעצו שיניים כבולדוג בלי להרפות בכל מי שהמפלגה רק תצביע עליו.'
הקאפו: 'אז זה מה שהולך היום? את הוותיקים משליכים לכלבים?'
'הוותיקים כבר ראו יותר מדי וכבר שמעו יותר מדי...' אומר הפועל, 'מפוכחים, ביקורתיים. יותר נוח לגייס צעירים כמו זה. עוד לפני שנה הבולדוג הזה היה פעיל באיגוד המקצועי של עובדי משרד המשפטים...'
'בממשלת וישי?!'
'כן', עונה הפועל. 'יותר קל לשלוט בהם כך, המפלגה יכולה לתפוס אותם ב... אתה יודע. המונים כמוהו, פעילי איגודים מקצועיים כאלה ואחרים ששיתפו פעולה התגייסו למחנה הסוציאליסטי. לא אתפלא אם השמוק הקטן הזה ישב בטריבונלים דומים שהחליטו לשלוח יהודים ופרטיזנים, אתה כבר יודע לאן...'
'ואתה? גם אתה כבר לא צעיר, על איזו משבצת אתה?'
הפועל מחייך בעצב, 'אני? אני במשבצת של חותמת הגומי, זהו, אני גמור. כל חיי דפקתי מסמרות פלדה במספנה, פעם הייתי חזק, 'פועל השנה'. כעת אני זקן מדי למאמץ פיזי שכזה. הדבר היחידי שאני יכול לעשות זה לשתוק ובתמורה להחזיק משרה באיגוד המקצועי במספנה. אין לי ברירה והם יודעים, ואפילו אוהבים את זה. ככה נהייתה המפלגה בזמן האחרון.' פניו שהיו חרוצות קמטים מעבודה בשמש קופחת ורוחות חורף זועפות היו עדיין מרשימות בחיטובן, אך עיניו כבויות היו, ומבטן הביע תבוסה.
'זו איננה המפלגה שהכרתי', אומר הקאפו.
'גם אני', אומר הפועל בהשלמה. 'הם אומרים שהמלחמה הבאה היא בין העולם הקפיטליסטי לעולם הסוציאליסטי, ובעת שכזו, הצייתנות היא מעל לכל. אין לערער על דברי המפלגה, והמפלגה היא קומראד סטאלין. '
'זו איננה המפלגה שהערצתי. אם כך המצב, אינני מעוניין.'
'וזה הדדי, גם היא איננה מעוניינת בך עוד. ועכשיו שמע מה שאני הייתי מציע לך' ממשיך הפועל שנראה קשיש מכפי גילו, 'אתה יהודי חכם וגם משכיל, אבל כבר אין לך מה לחפש כאן. הייתי מציע לך לנסוע אל משפחתך, בפלשתינה.'
'לנסוע לפלשתינה?'
'אני רק פועל פשוט וכמעט אנאלפבית ואתה חכם ומשכיל, אבל תביט, המפלגה מתנכרת אליך, וכך גם החברים. מה נשאר? המשפחה, קשרי דם, דם איננו מים...' הוא אומר בקול חדור אמונה. 'בהצלחה', הוא לוחץ את ידו בחזקה, בלפיתה המרמזת על עברו, ויוצא.
***
הקאפו פונה אל יקי 'ובדיוק כפי שבמפלגה לא הצלחתי להסיר את אות הקין מעל מצחי, היה בהליך נוסף אחר כך, שנמשך כמעט חצי שנה, מול משרד המשפטים בצרפת.
עמדתי בפני שופט חוקר כדי לשמוע שוב ושוב אותן טענות: חלקן נכונות, חלקן מוגזמות, חלקן מוטעות וחלקן שקריות.
ושוב חברים ששותקים ככבשים.
אף אחד לא רצה להעיד לטובתי, גם לא חברי הקומוניסטים, הם כבר הבינו את הרמז.
'אפילו לא החבר החולה שסחבת על גבך בצעדת המוות מאושוויץ לבוכנוואלד? ' שואל יקי, חוזה במראה המתרחש ביערות פולין-גרמניה. צעדת מוות מבוססת דרכה בשלג.
אדם אחד נראה נסחב על גבו של אסיר אחר. רק רחש השלג הנגרס תחת כפות הרגליים נשמע. דומיית המוות מופרת רק מדי פעם, כאשר אנשי המשמר יורים בנחשלים, או מרוצצים את גלגלתם בקת הרובה.
'כך גם אני הופתעתי' , משיב הקאפו. 'דווקא ממנו היו לי ציפיות'.
***
במעמד חקירת משרד המשפטים הצרפתי היושב בעניין הקאפו.
הקאפו יושב מול שופט חוקר.
בדוכן העדים ניצב האסיר הקומוניסט שאותו סחב פרוכטנבאום על גבו בצעדה ההיא.
האסיר לשעבר: 'כבודו, אני אדם חולה', אומר העד ומוסיף, 'אבקש לשחר אותי ממתן העדות. לא מרצוני הגעתי לכאן. אין סיבה להמשיך לכפות עלי דברים, הייתי אסיר במחנות וסבלתי מספיק... אני חלוש וחולה.'
השופט מביט בקאפו, וסימן שאלה בעיניו.
'כבודו, אני בקשתי לזמן את העד. בעמל רב איתרתי אותו', מסביר הקאפו. 'על גבי סחבתי אותו מאושוויץ לבוכנוואלד בגרמניה, בצעדת המוות, חשבתי שראוי שיהיה לי מליץ יושר.'
השופט מביט בעד 'ובכן?'
'כבוד השופט, מישהו סחב אותי על גבו, נכון, אינני יודע מי, הייתי תשוש, אינני זוכר, רק במעורפל..'
'כבוד השופט, מה פירוש איננו יודע מי סחב אותו?' מתקומם הקאפו, 'הוא לא הפסיק לקרוא בשמי ולהשביע אותי לא להניח לו להישאר בשלג.'
השופט מביט בעד בחומרה, 'ובכן, מה תשובתך?'
העד מגמגם במבוכה 'כבודו, אני אדם חולה, אינני זוכר', מביט בקאפו, 'אני מצטער... וכל המעמד הזה איננו מוסיף לי בריאות... הנה, אדוני השופט, כבודו יביט בכל מרשמי התרופות שיש לי... אינני בריא ואינני זוכר.'
'המפלגה יודעת להשתיק אנשים מצוין', אומר בחיוך מסוים הקאפו ליקי, 'את זאת למדנו כולנו לעשות.. וכל אחד מאתנו הרגיש בשלב מסוים את טעמה של ההשתקה...
לאחר חצי שנה של הליך בדיקה המסקנה הייתה שהאשמה לכאורה לא בוצעה על אדמת צרפת, ועל כן לרשויות החוק בצרפת אין סמכות לדון בנושא. שוב נשארתי תלוי באוויר.'
'דבר אכזרי גלום במנהיגות, מגיב יקי, 'ראשית, העימות עם הדילמה בהקרבת אנשים כדי להציל את הכלל, ומאוחר יותר התמודדות עם כפיות הטובה של הציבור למנהיגיו.
גם גורלו של צ'רצ'יל לא שפר עליו, הפנו לו עורף דקה אחרי המלחמה.'
' זה מה שהציבור אינו מבין,' אומר הקאפו, עד כמה קשות דילמות שכאלה, החלטות שעל פי רוב מנהיג או מפקד לא מתנדב מרצונו לספר עליהן. אלו קטעים שכולם מכווצים בספרי הזיכרונות, ומעדיפים לא להרחיב את הדיבור אודות דילמות עצובות ואכזריות שכאלה, המדירות שינה מן העיניים. נעים יותר להצטלם עם ילדים מחייכים מנופפים בדגלונים.
גם סטלין אהב לעשות זאת, אך נאלץ לקבל החלטה שכזו ולהקריב כך את בנו שלו, יקוב, אחרי שנפל בשבי הגרמני. הגיעו כל מיני הצעות סחטניות מהם, לעשות עסקה כזו או אחרת, עד שבוקר אחד אמר לעוזריו לא להזכיר יותר את בנו יקוב, כאילו אינו קיים, ויהיה אשר יהיה.
יקוב, בנו של סטאלין, גווע במחנה שבויים.'
'אני מתחיל להבין שאתה ארכיון אנושי לתקופה הזו', אומר יקי. 'אין דבר שלא ידוע לך, בין אם טריקים של מפקד המודיעין הצבאי הגרמני אדמירל קנאריס, או אינפורמציה מבין כותלי בית המשפט הסובייטי של גנרל אינזאצגרופן יקלן, כאילו היה לך שרות מודיעין פרטי משלך...
בהתחלה חשבתי שאתה מוכר לוקשען, פנטזיונר או גוזמאי, אבל השתכנעתי. אפשר להגיד שמבחינתי החקירה בעניינך הגיעה לסיומה', יקי מחייך, 'הטריבונאל שלי מוצא אותך כדובר אמת. בית המשפט!'
'נכון', מסכים הקאפו. 'אפשר להגיד שהייתה לי אינפורמציה די טובה, גלויה וסמויה כאחד. אל תשכח שבספרד הכרתי לא מעט אנשים, מנהיגי הדור הצעיר של התנועות הקומוניסטיות באשר הן. לאחר המלחמה כולם הגיעו לצמרת, איש איש בארצו, ונחשפו לתיקי המידע.
הם לא שכחו אותי, גם אם המפלגה לא רצתה עוד בשרותי, חלקם שמרו קשרי ידידות באופן בלתי פורמאלי. גם כשאסור היה לעזור לי, היו חברים שזכרו והפגינו סולידריות. מצאו דרך לעקוף מגבלות ולעזור לעמית... תתפלא, לא כולם שוכחים ומפנים עורף. בעיקר טיפשים עושים כך.
יקי: 'אז עכשיו תורי להפתיע אותך באינפורמציה, כל אותן הנהגות קומוניסטיות עברו טיהורים בשנות החמישים. השאיפה הא-פורמאלית הייתה להיפטר מיהודים ומיסודות עצמאיים במחשבתם, והטענה הפורמאלית הייתה קשרים עם אויבי המהפכה והטרוצקיסטים שנרקמו דווקא היכן? ...כן, בדיוק באותן בריגדות בספרד!
חבריך לא האריכו ימים אחריך. הלכו בטיהורים של שנות החמישים.
נכתב לא מעט על כך, גם כאן, כי משפטי פראג ומוסקבה, בהם נשפטו למוות לרוב יהודים, קרעו שסע במפלגות השמאל בישראל. קרע שלפעמים חתך משפחות בקיבוץ, כאשר שני חלקים נפרדו: אלה שסוגדים למוסקבה, וכאלה שאבדו אימון בסטאלין.
אודות משפטי פראג ראיתי סרט מדהים, של הבימאי קוסטה גאברס, ממש לאחרונה.
הוא התבסס על ספרו של ארתור לונדון, שהתנסה בכך בהיותו אחד הבוסים הנשפטים'
***
קטעים מהסרט "ההודאה" חולפים בראשו של יקי בעודו מדבר אל הקאפו.
'הבוסים של המפלגה, אשר רובם מחוברים ביניהם בקשרי חברות שהחלה בעת שירותם בבריגאדות המתנדבים בספרד, נקטפים אחד אחר השני ע"י לובשי מעילים ומגבעות המגיחים ממכוניות שחורות, הישר למרתפי החקירות.
חוקריהם מטיחים בהם כי המפלגה בסכנת קיומית עקב פעילות אלמנטים חתרניים שעלולים לגרום לקריסתה מבפנים. הדרישה מכל קומוניסט נאמן, בודאי שממנהיג האמור להתוות דוגמה אישית בהתנהגותו, להקריב הכל בעת סכנה, בודאי שאינטרסים אישיים, בכדי להתגייס להצלת המפלגה והמהפכה וחשיפת הקשר.
בטענות שעיקשותם לכפור בטענות נגדם, וסירובם לחתום על הודאות שמטרתן להגן על המפלגה מפני אלמנטים חתרניים, מעורר מבוכה בקרב כל החברים הזוטרים מהם, הם מוצעדים סחור סחור בתאיהם, כדי להדיר שינה מהם, וזוכים לתנומה קלה רק בעת "פריצת דרך" בחקירתם, דהיינו הסכמה להפסיק להתעקש על "פרטים טכניים קטנוניים" שהולכים ומתפוררים יחד עם התנגדותם.
לבסוף, בטענה כי המפלגה מצפה כי יעשו את השירות האחרון שביכולתם לתרום למען המהפכה, כולם חותמים על "הודאות" שבבסיסן קשירת קשר נגד המפלגה ויצירת מגעים עם "סוכנים זרים", שהחלו עוד... בבריגאדות בספרד.
למרות שאין מדובר בטירונים כלל, מערכת משומנת היטבשל הונאה וכחש פועלת היטב על אנשים טובעים, ומצליחה לטעת תקוות שווא גם במתוחכמים והמנוסים: כאילו המפלגה איננה מעוניינת ב"ראשים" כי אם רק בהתגוננות מפני דעות חתרניות, וכי על שיתוף פעולה בעת דיוני המשפט הפומביים, המוסרטים ע"י צוותים מרחבי העולם, יתוגמלו במידת הרחמים בעת גזרי הדין. לעומת זאת, הם מוזהרים, כי מי שיחזור בו בבית המשפט מהודעתו החתומה, ובכך ינסה לחתור תחת מנגנון הצדק של החברה והמפלגה ייענש בכל חומרת הדין. איש אינו חוזר בו מהודאתו החתומה.
למעט בודדים, הנשפטים לתקופות מאסר ממושכות, רוב גזרי הדין הם מוות, שמבוצעים ללא שיהוי, לאחר פרוצדורה של דחיית בקשות חנינה מהמפלגה...
מעמד הודאה מלאה באשמה, שאינה אלא מסכת שקרים צינית, על ידי מנהיגים מתוחכמים, והקראת גזרי הדין לנאשמים, שאחד אחר השני קמים ומתבשרים על מותם, נחרט עמוקות בזיכרון, והוא צף ועולה בראש מדי פעם.
גם פני גיבור הסרט, המגולם ע"י השחקן והשנסונייר הצרפתי איב מונטאן, בלתי נשכחות', מציין יקי.
***
'פיקוד והנהגה הן משימות אכזריות, ולעיתים מאוד בלתי משתלמות', מסכים הקאפו. 'אחרי הטיהורים של שנות השלושים, שסופרו לנו בסוד מפה לאוזן, והחלו להופיע בספרות של שנות הארבעים, שלא תמיד הייתה נגישה כל כך בשנות המלחמה מסיבות מובנות, כבר דבר לא יכול להפתיע.
אך שמע, בוא נעזוב קצת את הפוליטיקה הגבוהה, ונחזור לחשוב לרגע עלינו.
אני לא יודע מה אתה מצפה ממני, אך תהיה בטוח בדבר אחד, שאחד כמוני לא יכול לספק לך רהביליטציה, אתה מבין מדוע? כי דעתו של קאפו אינה נחשבת...
אבל חשוב יותר, שתוכל אתה לחון את עצמך.'
יקי: 'כן, נכון. יתכן שזו הייתה הנטייה הראשונית, משאלה שעברה לי בראש, ואולי אכן הייתה ציפייה לרהביליטציה, אין ספק שהצורך קיים...
המסקנה שהצגת נראית נכונה.
בכל מקרה נראה שלא היה כאן בזבוז זמן, במיוחד בהתחשב באלטרנטיבות שעומדות בפנינו כרגע...' מציין הקצין בציניות.
'חשבתי שוב ושוב על הסיטואציה במשוריין ה"סנדוויץ' "בשיירה לרמת רחל', מוסיף יקי. 'אני הולך לשכתב, את הסוף. הוצאה להורג, זה לא נוהג שרווח אז בקרב הכוחות היהודים הלוחמים', משרבט מילים ביומן המבצעים, תולש ותוחב דף לכיסו, 'ואין סימוכין ותקדים למשפט לינץ' שכזה בארץ. היו אנשי קאפו שהובאו לבתי משפט, גם בישראל, אך זה סיפור אחר.
אני הולך לשכתב את הסצנה כך שבסופה תהיה נאמנה למתואר ב"גווילי אש", מכלול שיזם דוד בן-גוריון, שהציג את חייהם ועיזבונם האמנותי של חללי מלחמת תש"ח.
ידעתי על הגרסא הזו אך הייתי ספקן לגביה. חששתי מלחצים פוליטיים שעלולים היו להשפיע על כתיבתה, ולכן בחרתי בסיפור העממי, אודות חיסול הקאפו בידי חבריו.'
***
מופיעה שוב תפאורת ההצגה, באותו מחזה שכתב והעלה כתלמיד תיכון, המשחזרת את אירוע השיירה היהודית המותקפת בקרבות תש"ח באזור רמת רחל.
פנים משוריין "סנדוויץ'" וחיילי תש"ח הלכודים בתוכו, בעת המצור על ירושלים וסביבותיה. בזמן שהקאפו פרוכטנבאום חובש את אחד הפצועים בקרב האנשים הלכודים, שבעצם אינם חיילים כי אם ניצולי שואה כמוהו, מופשל שרוולו וניגלה מספר מקועקע על ידו. הפצוע פוער עיניים ולוחש : 'קאפו פרוכטנבאום, קאפו פרוכטנבאום..' ומנסה להדוף אותו ממנו.
השני מקרב החיילים דוברי האידיש נחרד למשמע השם: 'קאפו פרוכטנבאום? כן, זה אתה'
הקאפו: 'נכון, אני פרוכטנבאום, הקאפו של בלוק 10, מאושוויץ. '
אחד החיילים: 'אתה "מוסר" של הגרמנים הנאצים.'
המפקד השני במכשיר הקשר: 'מבקש תגבורת, דחוף, עבור, מבקש תגבורת, דחוף, עבור, תגבורת, דחוף.. '
ההמולה והדיבורים נמשכים ביתר שאת, על רקע קולות ירי וכדורים ניתזים ההולכים וקרבים למשוריין הנצור.
הקאפו: 'אני "מוסר" של הנאצים? אני חבר המפלגה הקומוניסטית, בשליחותה ובהוראותיה קיבלתי את תפקיד הקאפו בבלוק.'
החייל דובר האידיש לחברו הפצוע: כל מה שהוא אומר, סיפורים.. פרופגנדה'. פונה לקאפו פרוכטנבאום, 'לדבר יפה אתה תמיד ידעת...
אבל אותי לא מעניינת המפלגה, אותי מעניין אח שלי... רצחת אותו ב"מהומות חלוקת המרק", כן או לא?"
"כן, הרגתי מישהו, ב"מהומות המרק", הוא היה מוזלמאן, לא היה שורד חודש, ואני, הייתי חייב לספק לגרמנים את ליטרת הבשר, אחרת איש האס-אס היה יורה במקום בארבעה חמישה, ותולה עוד מי יודע כמה.. כן הרגתי מישהו, אתה חושב שנהניתי מכך? זו חובת המנהיג. להקריב את הפרט, כדי להציל את הכלל. לא ביקשתי את המנהיגות הזו, את האחריות לגורל אנשים שבמילא נידונים למוות. דרשו ממני, חברי המפלגה, ואינני מסרב להוראות המפלגה, כבר אמרתי."
החייל דובר האידיש: 'אותי לא מעניין המפלגה, ומצידי אתה יכול לכתוב לה מכתב אחרון עכשיו, למפלגה שלך, תוכל לספר כמה שאתה נאמן להם עד לרגע האחרון. את אח שלי אתה הרגת, וכעת תמות כאן, אני לא צריך "הוראות מהמפלגה" בשביל זה. אתה תמות כאן ועכשיו', מכוון קנה לראשו כדי לירות מטווח אפס.
נשמעת ירייה. החייל המכוון נהדף לדופן ותופס בזרועו הפצועה, בעוד נשקו נשמט ונופל. בצד המשוריין נראה המפקד דובר האידיש מכוון אקדח ואומר:
'אצלי אין משפטי שדה. מי שירים נשק על חברו חוטף במקום. ברור?'
בעודו מדבר מציץ קנה של חייל לגיון העוטה כפייה אדומה שמתגלה אחר כך, בפתח הסנדוויץ' ויורה במפקד.
שנייה לאחר מכן פרוכטנבאום יורה בלגיונר שצועק, נסוג ונעלם.
מבחוץ נשמעת פקודה: 'לסגת. מפקדים ומקלענים נשארים לחפות על נסיגת החיילים.'
הקאפו פרוכטנבאום הפצוע זוחל החוצה כשהמקלע בידו, מתגלגל מפתח המשוריין, נשכב מתחתיו, מציב את המקלע ומשיב אש רצופה. בעודו טוען סרט כדורים למקלע נשמע צרור של יריות ההולכות ומתקרבות לאוזן, וראשו הפגוע נשמט על המקלע.
***
'ללא הועיל, חיפוי המקלענים לא עזר לאיש להינצל משם', חולפת המחשבה בראשו של יקי שאף הוא עצמו מוטל פצוע בנגמ"ש הפגוע. ' איש לא חזר חי מהשיירה ההיא, כמו גם מהרבה שיירות אחרות. אדייה (היה שלום) קאפו פרוכטנבאום, נוח בשלום. לפחות את המנוחה הרווחת ביושר. בזמן שפושעים אמיתיים נהנים מהחופש ומשיקים כוסות מרטיני, אתה, העברת שליש מחייך הבוגרים כאסיר: אצל הפולנים, הספרדים, הצרפתים והגרמנים, ושליש נוסף כחייל, שמתנדב מרצונו למלחמות לא לו.
לא היה לך מקום על פני האדמה בכל מקרה, יותר מדי ניגודים ושונות מכדי הכיל אותך: עורך דין בעל קרחת, יהודי פולני שמנסה להיות צרפתי ומתנדב להילחם עבור הספרדים, קומוניסט עצמאי בחשיבתו שמצטט את צ'רצ'יל אויב המפלגה, דחוי במפלגתו שלו, אתיאיסט הנרדף ע"י מחנה החרדים אשר הופכים אותו כולא ברקים לניגוח מפלגת אביו הציונית, קאפו ששנוא ע"י עמיתיו הניצולים ומסומן בקרב חבריו הלוחמים בירושלים...
לא היה לך מוצא. רק המוות המציא לך מנוחה מתלאות חייך.
בסבך שכזה, גם הטוב במרפאים לא היה מוצא מזור לנפשך המעונה, גם הזריזה בעטי הסופרים לא הייתה ממציאה חוף מבטחים לפליט שכמותך, והמוכשר בקרב המחזאים לא היה יוצר לך סוף מוצלח לעלילותיך...'
***
לא הרחק משם, בין קו התעוזים למעוזי התעלה, נע כוח בניסיון חבירה עם פלוגת יקי שהקשר עימה אבד באזור ידוע.
קולות תמסורת גלי הרדיו בנגמ"ש הפגוע של המ"פ נשמעים כמחלקת טנקים המנסה מדי פעם ליצור קשר עמו 'בראבו מאלפא, בראבו מאלפא,' נשמעים קולות הקריאה.
ואפשר כי מדובר בכוח שריון גדול יותר, המנסה להקטין "חתימה" בקשר, כדי לא למשוך תשומת לב 'בראבו מאלפא, חילוץ נע על ציר "טרקטור" לכוונך, בראבו מאלפא..לא לפתוח באש לעברנו. בראבו מאלפא בעוד מספר קטנות אצלך, בראבו מאלפא...'
המ"פ יקי, השרוי במצב נים לא נים, ומותש מניסיונות לבדל מציאות מדמיון, אינו משיב. קולות הקריאה בקשר נשנים כשמפקד הכוח, המכיר את יקי אישית מהחטיבה, עולה בקשר וקורא פעמיים שלוש נוספות, בהודיעו על בואו.
גם כוח תקשוב קשר מצרי המאזין לרשתות קולט את התשדורת החוזרת, מתחיל לפענח במפת הקודים שנפלה בידיו את יעד הכוח, ומודיע למפקדת הארמיה.
הטנקים מגיעים בעת חושך ברעם שרשראות ומנועים הולך ומתקרב, ונפרסים בשטח המוכה. הם מרעידים את האדמה בתנועתם. אחד מהם עוצר בסמוך לנגמ"ש ומשמיט חייל שסורק את השטח בניסיון לזהות נפגעים חיים מפלוגת יקי.
בחשכת הלילה הזיהוי אינו קל. הנפגעים המצריים ואנשי הכוח הישראלי מוטלים בערבוביה בשטח, ממש כמו הכלים הפגועים. הדמויות המפויחות השרועות לבושות סרבלי שריונאים שרופים, ובחלקן אינן ניתנות כלל לזיהוי.
יקי שומע קול של חייל שואל בעברית: 'אתה יהודי?' הדבר נשמע הזוי למדי, ויקי לא בטוח באם הקולות הנשמעים הם אמת או דמיון. גם הכאב אשר שכח לרגע, נטל עם העלמו סימן מובהק להבחנת המציאות...
'אתה יהודי?' נשמע שוב קולו של החייל. 'אללה-הו אכבר', נשמע מלמול.
'אתה יהודי?' מתעקש הקול, חוזר ושואל, 'אתה יהודי?' הפעם מקדמת הנגמ"ש.
'כן', נשמע קול חלוש משיב, 'כן, יהודי. קשה להיות יהודי...' נאנח הפצוע.
'תודה לאל שענית, לא הייתי מזהה, אתה לגמרי שחור...
הנה, תפסתי חתיכת סרבל שלם אצלך, תהיה מוכן, היי הופ, אני גורר אותך לטנק. תחזיק מעמד, עוד שעה אתה בתאג"ד', נשמעת איושה מתרחקת בחולות.
יקי חש כבחלום מסויט, הוא רוצה לצעוק ולהסב את ליבו של החייל אליו, אך קולו דומם.
גם לכך כבר הסכין.
לאחר זמן הנראה כנצח, נשמעים שוב קולות בעברית, אחר כך דמות נראית בפתח הנגמ"ש. חייל מציץ פנימה, מאיר בפנסו בחופזה, פולט אנחת בהלה ומכבה אותו, כאילו מקווה שיחד עם האור יעלם גם המחזה הנורא שנגול לעיניו. נרתע למראה ההרס והחורבן, הוא רץ לדווח, תוך כדי חיבור הפלאג המשתלשל מקסדתו לחיבור קופסת התקשורת החיצונית:
'המפקד כולם גמורים שם, הכול שם הרוס, אין סיכוי'
בשלב זה הארמיה המצרית מגיבה לתשדורות הקשר, ואש ארטילריה יעילה נפתחת עליהם, תוך כיסוי שיטתי של השטח אשר הולך וקרב.
המפקד לחייל שבדק את הנגמ"ש: 'מה עם המקלעים שלהם? נסה לבדוק אם יש משהו על הסיפון שאפשר לקחת, חסרים לנו מקלעים. אין ברירה, נעשה קניבליזציה. חכה אני בא לעזור לך ונעוף מכאן לפני שתוקעים אותנו, בטוח ששמעו אותנו בקשר.'
שניהם קופצים על הנגמ"ש ומפרקים מקלעים מהסיפון.
המ"פ יקי מבחין תוך דמדומי העילפון בצלליות המקלעים הנלקחים, ואינו מבין באם זו מציאות או דמיון... הראשון שנעלם מהסיפון, ואחריו השני.
החייל מאיר בפנס שוב פנימה 'לוקחים את ההרוגים?' הוא שואל.
'אין אישור לקחת הרוגים', מפקד הכוח עונה, 'רק פצועים, וגם אם ניקח יעופו לנו מהסיפון בקפיצה הראשונה, קח שם קופסת סיגריות מהרצפה ונעוף מכאן לפני שנחטוף טיווח.'
החייל קופץ מהסיפון פנימה. כף ידו נשלחת בחשיכה, נשמעת מגששת על הרצפה בעודה מסלקת מדרכה חוליות מקלע ותרמילי כדורים. הוא אוחז בחופזה את קופסת הקרטון ובדלי הסיגריות הכבויים המונחים עליה. הם ממהרים לחזור לטנק בריצה.
באותו רגע ממש נשמע פיצוץ אדיר, צריח טנק מתרומם באוויר מפגיעה ממש בחיבורו עם התובה ונוחת אפוף שובל אש. הטנקים האחרים פותחים באש, ומרחוק, בין מסלולי רשף הטילים שבדרכם אליהם, אפשר להבחין גם בכלים נדלקים.
'רוץ לשלוף את הנהג החוצה', צועק מפקד הכוח, 'ותעלה אותו על סיפון הגור, אין סיכוי לתותחן'. הוא עצמו רץ לטנק הסמוך, קופץ עליו, נאחז בידית מחוץ לצריח, חוטף את שפופרת הדיבור מן המט"ק ומדווח 'עלינו על מארב טילי סאגר. כנראה שמעו אותנו בקשר', ומכוון את הנהג אל עבר הטנק הפגוע.
הפיקוד נשמע משיב בקשר: 'כאן קודקוד, חיובי, מפות קוד שלנו נפלו לידיהם במוצבים. אסור לדווח תנועות ויעדים עד לקבלת מפות קוד חדשות, תתקפלו בזריזות.'
בעת התנועה לאחור מדווח הטען קשר למ"מ: 'המפקד, אולי מישהו חי שם בנגמ"ש, הרמתי חפיסת סיגריות מהרצפה, ועכשיו אני קולט שהיו מפוזרים בדלי סיגריות על הרצפה, אבל אחד או שניים היו ממש מונחים עליה. מישהו שם חי ומעשן'
קולו של המ"מ נשמע בקשר 'קודקוד אלפא כאן אלפא, אולי נשאר חייל חי בנגמ"ש... בדלי סיגריות מראים שמישהו אולי "עדיין מעשן" שם.'
קול המפקד קוטע פסקנית בקשר: 'אולי, ואולי עד שהגעתם הפסיק לעשן...' היה זה כפל לשון היות והמושג "הפסיק לעשן" רווח היה כאמירה חלופית על מי שנהרג. 'אין סיכוי, המארב ממתין שם. אין יותר אישור לסיורי חילוץ, בשום מקום, אין יותר פיצולי כוחות. מרכזים כלים ומאמץ, בפקודה. חזרה למכלאות בזריזות, סוף.'
'רות היישר', משיב מפקד כוח החילוץ.
***
בנגמ"ש הפגוע, יקי קודח מחום. כבר מזמן איבד את בטחונו להבדיל בין מציאות להזיה. האם הקולות ששמע בעברית ומעל סיפון הנגמ"ש הם בגדר אמת? או רק חלום המונע ממשאלות לב... אמנם מקלעי הסיפון שהיה רואה ממקומו אינם, אך בשלב זה דבר כבר אינו ברור ובטוח. בגופו שכח הכאב, ובליבו כבתה התקווה. גם ראשו עייף מהרצת תסריטים שאינם חדלים, אינם מרפים, ואינם נותנים מנוח למוחו המותש. מאידך, גם ייסורי הנפש שהציקו והכאיבו יותר מכל שכחו.
הוא חש שקט מסוים בתוכו, סוג של רוגע אשר משרה השלמה עם הגורל.
יחד עם זאת, ייסורי הנפש שכל אותו הזמן העיבו על הפציעה הפיזית אינם מכסים עוד על מכאוביה, בדומה לים סוער בעת הגאות, ועם הרגיעה והשפל שאחריו נסוגים הזרמים הסוערים בחשפם את הספינות הטרופות בין השרטונים.
אחר כך שוב נדמה כאילו שוכח הכאב, ואפשר כי גופו רק מתרגל לרמתו החדשה?
ברגע של צלילות יחסית, כשהכרתו מצטללת והשפעת המורפיום פגה, הוא חושב כיצד להקל על עצמו, ואופציית הסיגריה עולה בראשו. יחד עימה, באופן בלתי נמנע, גם צפה האסוציאציה של שלב "סיגריה אחרונה", וחיוך ציני מסוים צף על פניו. הוא מגשש בידו על קרקעית הנגמ"ש לכיוון המקום שבו זכר שחפיסה הייתה מונחת, כאשר מגלה שלא רק מקלעים אין, גם קופסת הסיגריות נעלמה.
'לעזאזל, גם את זה לקחו לי...' מבליחה המחשבה.
באקט של "הרמת ידיים" הוא מעביר את הקשר מהרשת המבצעית לתדר הרדיו של גלי צה"ל.
ברקע בוקע צליל אקזוטי של הגיטרה ביצירת להקת ה- DOORS, 'This is the end'
המושמעת בגלי צה"ל, כאשר ברשת המשנית בעצמה פחותה בהרבה עדיין נשמעות תקשורות נואשות בין אחרוני המעוזים המכותרים והכוחות השונים.
לזמן מה כוחותיו חוזרים אליו, וברגע מסוים הקצין מחליט לשרבט דבר מה נוסף בדפי יומן הדיווחים. הוא משפר תנוחה, מגשש אחר פנס כיס, מדליק ומניח אותו כך שאלומתו תאיר לעבר הדפים.
יקי אוחז בעיפרון, ממקד את מחשבתו באמו אשר דמותה צפה ועולה ברוחו, ומתחיל לרשום, 'סליחה אמא'. הוא עוצר לרגע, מתלבט, אחר כך נמלך בדעתו, וממשיך בעודו ממלמל את המילים.
'למה סליחה? הדבר קשור לימים נוראים ויום כיפור, ובעיקר הבטחה שהופרה.
את יודעת שהבטחתי לך שאני חוזר הביתה בשלום. זו לא הייתה סתם הבטחה, התכוונתי ברצינות. אמרתי לך שאני יודע מה קורה, ושהמצב הוא כזה שאני יכול בשקט להבטיח ולקיים. כל זה היה נכון, עד לפני שבועיים.
לפני שבועיים ראינו את הכוחות המצריים ממול לתעלה נבנים לנגד עינינו ממש. רשמנו הכול במחברת דיווחי המודיעין, כמו שצריך. רשמנו ורשמנו. המחברות הלכו והתמלאו. אמרו לנו שיש ארבעה עשר סימנים, שכל אחד מהם דיו להצביע על הכנה למלחמה.
את לא כל כך מבינה בזה, אז אקצר. אמרו שנחפש באם רואים אחד מהסימנים האלה, ואם כן, אז לרשום ולדווח. הביאו לנו הרבה מחברות. מלאנו את כולן, זה לא היה קשה, ראינו את כל ארבעה עשר הסימנים...
לא הייתי צריך להיתקע כאן לבד, מכותר, אמא. ולשמוע בקשר שחייבים לבצע נסיגה עצמאית כי אין כוחות שיבואו לחלץ אותנו...
יש לנו מספיק טנקים, אמא, המון טנקים. הם היו צריכים להיות כאן עכשיו, אך כמעט כולם נשארו מתחת לסככות בימ"חים... מישהו פשוט היה צריך להגיד להם להגיע לכאן, ולא עשה כך.
מישהו למעלה השתגע. מישהו למעלה אולי החליט שאנחנו השתגענו, שכל מה שראינו היה כלא היה, שאנחנו לא מבינים מה שעינינו רואות, שזה רק תמרון. אבל ראינו את כל סימני ההתראה למלחמה שאמרו לנו לחפש... מישהו למעלה ישב לו במשרד ועישן סיגרים במקום לבוא ולהיות אתנו חצי יום, כאן בשטח, ולהסתכל דרך המשקפות שלנו. אני מצטער, זה היה צריך להיות אחרת...
אולי גם גנרלים קצת אחרים... בדרך כלל ביטחון עצמי הוא דבר טוב, אבל לא מזיקה גם קצת צניעות, גם טיפת אמת פנימית, להגיד שגדוד אחד לא יעצור דיביזיה. להיות מספיק אמיץ כדי להגיד את האמת, שעדיף להיות "זהיר", ולצפצף על אלו שיטיחו בפרצופך ויגידו עליך "פחדן"...
מרוב התחכמות ופילוסופיות ותיאוריות שכחו שחיילים אינם ז'יטונים ואסור שגורלם יחרץ על פי הטלת הקוביות. הסתברות הוא כלי מצוין, כך למדנו בתיכון, אבל מישהו שכח שקיים תסריט פסימי. מישהו שכח שגם התסריט בעל "סבירות נמוכה" ברגע שמתממש, הוא קיים במאה אחוז. כל מיני "גיבורים", שפחדו לנקוט אמצעי זהירות. "גנרלים נועזים" שכך הוכתרו על ידי העיתון, ונבהלו פן כותרת מסוימת לא תחמיא להם.
אתכם, שהגעתם "משם", אתכם לא שאלו, ודחקו הצידה, יחד עם חכמת החיים שהבאתם והאינסטינקטים של ההישרדות, הכל הושתק. מילא, אתם "הצאן לטבח". אבל הגיעו גם פרטיזנים, גם קצינים שלחמו בכל הצבאות, עם ניסיון קרבי והשכלה צבאית לא פחותה מהפלמ"חניקים שעשו קורס מ"כים בג'וערה ולקחו את הפיקוד על הצבא, אך הם לא נחשבו כ"מחוללי ניסים"...
אם בתחילת הדרך, בקרבות 48, נאלצו לשגר את כוחותינו למשימות בלתי אפשריות בלית ברירה, וכמה מפקדים אף הצליחו לשרוד אותה, בהמשך הם הפכו את הכורח לסמוך על נס ל"פטנט" ושיטה. על המוטיבציה ידעו כי אפשר לסמוך, כך שהכנסת אנשים למצב בלתי אפשרי והסתמכות על המוטיבציה ועל נס קטן הפכה למרשם ההצלחה, ובלית כלים לבחינת חלופה גם לטקטיקה.
קליקת 'סמוך' השתלטה על צמתי ההחלטה והחשיבה הצבאית.
והציפייה לנס הפכה לאסטרטגיה.
הכנות קפדניות נחשבו "סבוניות" והספקנות ל"גלותיות". האלתור הפך לשיטה מנצחת, והצברים שגדלו על ברכי הברדק נהיו מפקדי צה"ל: גזעיים, יפי בלורית, הרבה יותר כריזמטיים מכם הגלותיים, פחות מחושבים, תמיד מאלתרים ולפעמים גם מחלטרים... אפשר להגיד גם אמיצים, כן, אבל כעת מתברר שלא מספיק: לא מספיק אמיצים כדי לדפוק על השולחן ולהגיד שצריך לחשב סיכונים, שזהירות אינה פחדנות.
לא מספיק אמיצים כדי להגיד שאסור לזלזל באויב...
לא מספיק אמיצים להגיד שאסור להמר על חיי החיילים שהאמהות מפקידות בידי המפקדים.
אולי לא היה מזיק גם קצת לאהוב את החיילים, כמצביא יוליוס קיסר, שהיה מפקד קשוח ותובעני, אך ידוע שכל חייליו וקציניו האמינו וסמכו על אהבתו אליהם, גם כששיגר אותם לקשים בקרבות.
את התהילה דווקא כן אהבו, ממש כיוליוס קיסר, גם אם לא ממש הרוויחו אותה ביושר... את זוכרת אמא, לאחר המלחמה ב- 67, את אלבומי הניצחון שצצו כפטריות. ספרים המפארים את מפקדינו הגיבורים ומבזים את הצבאות שעמדו מולם. אבל אף פעם לא הבנתי איך אפשר בו זמנית גם לפאר את גודל הניצחון וגם לבזות את יכולות היריב. אם אכן ניצחת אויב אידיוט ופחדן מה ההישג ?
אולי מישהו בצמרת הצבא התחיל להאמין לתעמולה הזו?
נראה שגנרלים התחילו להאמין שהם אלו שניצחו את המלחמה, כפי שנכתב באלבומי הניצחון. כך הם התנהגו בשנים שראיתי אותם בצבא. הם לא הבינו שאת מלחמת ששת הימים נצחו בנים ושכנים של אלו ששרדו את המחנות ויערות הפרטיזנים, ונדרכו לקפיץ, אל מול ההשמדה שהבטיחו לנו הערבים בשלושת שבועות ההמתנה שלאחר גיוס צבא המילואים. לא היה כוח בעולם שיכול היה לעצור קפיץ כזה... זה קרה סך הכל לפני שש שנים, אך כעת כל זה נראה כעידן אחר.
זמן כה קצר אך כה הרבה השתנה מאז, בעיקר אותם גנרלים שתפסו תחת. מלכודת ההיבריס, ממש כמו בסיפורי המיתולוגיה היוונית. חלק סיגלו לעצמם גינונים של כוכבים הוליבודיים, התחילו להצטלם מעשנים סיגרים, לגדל אריות, להתחרות ביניהם בטיפוח להקות בידור צבאיות, לעסוק בצלמים ועיתונאי חצר. ראית אותם במגזינים, מצולמים בפרמיירות עם שחקנים וכוכבות מהוליווד שבאו לבקר כאן. אמריקה.
טוב שאבא כבר איננו, שלא זכה לחוות את הסיטואציה הזו, היה מסוגל ללכת לחנוק מישהו, כנקמה, את המישהו הזה, המפקד החשוב הזה... שבגללו אנחנו כאן לבד. אחד שלושה או חמישה, את מי שאחראי לכך. בדיוק כמו שחנקו לפעמים את מי שצריך במחנה... אני יודע שהוא היה מסוגל לכך, ואת יודעת שלא היה לו פחד יותר, לא מהנאצים, לא מדרגות ולא סמכות. הוא לא פחד יותר מכלום.
מוזר, אבל בזמן שאני נמצא שוכב כאן פצוע אני חושב הרבה על קאפו אחר, לא מפסיק לחשוב עליו ועל הדילמות שלו. זה שהמחזתי והצגתי בתיכון...
מעניין, נדמה לי שאפילו התחלתי לחשוב קצת כמוהו. יכול להיות שאופן החשיבה הזה גלש אפילו למכתב. מקווה שאני לא מנפח לך את הראש עם הדיבורים האלה...
טוב, אולי בעצם כן... אז אשנה נושא. לו יכולתי הייתי שולח לך את השיר "לה-מאמא" של אזנבור, את זוכרת, זה שכשהייתי בן עשר וכתבתי גלויה לרדיו שבה בקשתי שינגנו לך ליום ההולדת. הם ענו שלא כל כך מבינים את הכתב אבל מבינים את הבקשה ומבטיחים שינגנו. אכן השמיעו. תמיד היינו צוחקים אחר כך שבבוא היום, ביום הולדת המאה ועשרים, נבקש השמעה חוזרת. חוש הומור יש לך, מזל מהשמים, כמה קשה היה יכול להיות אחרת...
עם כל הזיכרונות. עם בני המשפחה המתים שמביטים בנו מהתמונה שהגדלת ותלית בסאלון, יופי של מקום מצאת, ממש... גם כשבכית לפעמים, ראית שאני נבהל, חייכת פתאום ואמרת שהכול הצגה, סתם ככה, אמרת שמדמיינת לרגע שאת מופיעה בטרגדיה של שייקספיר.
לא בטוח שאת צריכה אותו, אמא, עם הטרגדיות שעברת וההומור שבכל זאת נשאר, לא בטוח שהיית צריכה את שייקספיר. יום אחד עשית לי ממש "קטע": כשראית אותי עם המדים והדרגות פתאום חייכת ואמרת 'וואפאן אס-אס פאנצר קומנדנט (מפקד טנקים)'. זוכרת? 'יאוול (בטח)', עניתי ואת חייכת, איזה שייקספיר היה חושב על דבר כזה?
לא אמא, אני לא רעב... הכול בסדר אתי, לא חם לי, ולא קר לי, לא, ואפילו החולשה שהפילה אותי קודם התפוגגה קצת. כן, עכשיו בסדר, זאת אומרת כמעט בסדר, לפעמים אני לא כל כך דייקן, שלא תדאגי. את כבר יודעת... אבל ככה למדתי מכם, בבית. נכון?
אבל בסך הכל אני מרגיש בסדר, לא כואב כלום. כאב קודם, ועכשיו כבר לא. קצת רגשי אשמה, מצחיק, אף פעם לא היו רגשי אשמה שבילפתי אותך קצת פה ושם, ודווקא בנושא הזה ממש לא בילפתי. התכוונתי לכל מילה כשהבטחתי לך שאחזור בשלום. ברור שיש כעת קצת רגשי אשמה, שהבטחתי ולא קיימתי, אבל את תמיד סלחת.
גם הפעם תסלחי, נכון? גם הפעם... במיוחד הפעם, כשאין לי טיפת אשמה במצב.
כל האשמה במקום אחר, המרוחק מאוד מאתנו...
אבל שלא תחשבי שאני מתכוון להסתפק בכך, כן אשם לא אשם, אני לא מתכוון לרגע לנטוש אותך, לתת לך להישאר לבד בעולם הזה, ללא אבא ובלעדי.
עוד לא יודע בדיוק איך ומתי, כי העניינים כאן הולכים ומסתבכים, אך זו איננה בעיה שלך כי אם שלי, אך את עוד תראי אותי.
להתראות מאמא,
זאק'
המ"פ יקי מעביר את התדרים במכשיר הקשר בין הרשתות המבצעיות המזרימות פקודות ודיווחים המועברים ללא הרף בין הכוחות הלוחמים, ואז חוזר בו ומעביר לתדר גלי-צה"ל. תחת קולות מתכתיים ומדירי מנוחה, נשמעים צלילי מוסיקה ונימת קול רכה יותר של הקריין, אשר מבטיח להשמיע את 'הלילה' של סלבטורה אדאמו. הוא שומט את העיפרון, אוחז בדפים שתלש מיומן המבצעים, מקפלם ומניחם באחד מכיסיו.

אודות הפי-אנד

יקי עוצם את עיניו בעודו מקשיב למוזיקה הבוקעת ממכשיר הקשר. הוא מבחין בדמותו שלו פוסעת סביב הטנק בוחן אותו במבטו, מעשה שיגרה בטרם יקפוץ אליו לתחילת תנועה. משהו משונה מושך את מבטו אל הבוגי הסמוך לגלגל המניע, שלנגד עיניו הולך ומקבל צורת חלון הצצה עגול. מראה מוזר הולך ומתקרב אליו דרך גלגל המתכת, כמו מבעד לעדשה-הטלסקופית של מצלמתו, וכעת הוא מבחין כי הים נשקף לעיניו. לא הרחק מהחוף משייטת ומתקרבת ספינה יוונית עתיקה - גליאה רפוית מפרש - בעוד אנשיה חותרים בקצב אחיד. יש משהו מרגיע בקצב המונוטוני של המשוטים המפלחים את תכלת הים בקול אוושה. יקי שומע את רחש הגלים ואת החרטום המפלח אותם כאילו ישב על סיפונה, ולרגע נדמה שחש את ענן נתזי המים העולים מן המשוטים ואופפים את סיפונה. ריח הים עולה בנחיריו.
בעודו תוהה, המחזה נגוז, והוא שומע את אביו. העיתון עדיין מקופל תחת זרוע היד האוחזת בכוס הקפה הריקה, שבדרכה אל הכיור, 'הומרוס'.
'מה?' שומע את עצמו יקי שואל.
'האודיסיאה היא של הומרוס,' מציין אביו, 'חלק ההמשך לאיליאדה. בטח ידעת, אבל שכחת. מסע אודיסאוס חזרה לביתו, אחרי מלחמת טרויה. לא למדתם לבחינת הבגרות?'
'האמת שעברנו ברפרוף, לא בחומר לבחינה,' אומר יקי, 'אבל לא לדאוג, היה יוליוס קיסר של שיקספיר. שליש בערך למדתי בעל פה... באנגלית.'
'אצלנו היה האיליאדה והאודיסיאה, לא באנגלית, יוונית' אמר אביו ונעלם בדרכו למטבח.
***
יקי פוקח את עיניו, בידעו שחלם. 'לא נותר הרבה לעשות' חולפת המחשבה בראשו.
מוחו נפשו וגופו מותשים ללא הפוגה מאז שבת בצהרים: חוויות קשות ופציעה, אשר בהמשכה מחול שדים בעל אינספור פרקים החולף לנגד עיניו... ללא שליטה.
'די כבר להעניש את עצמי,' גומלת בו ההחלטה, 'אם אצליח לצאת מכאן פעם, תמיד אפשר יהיה להמשיך בפרקים נוספים של התייסרות עצמית. לעכשיו זה בהחלט מספיק.'
המ"פ הפצוע מחליט לנצל את רגעי הצלילות בהם הוא מסוגל לכוון ולהשפיע על תודעתו, ולפנק את עצמו במחשבות מן הסוג הנעים יותר. על פי רוב היה זה 'פטנט שעבד', ואולי יעזור גם הפעם...
ככלות הכול, מגיע לו קצת גוד-טיים, גם אם לא הפי-אנד ממש.
הוא בוחן בראשו כמה אפשרויות כנושא למחשבה, ובוחר להרהר ולהיזכר בסרט 'נקודת זבריצקי' של הבמאי מיכלאנג'לו אנטוניוני, אשר ראה באחת החופשות האחרונות, שהותיר רושם וגם וויכוח בציבור.
הוא שוקע בזיכרונות ממראות הסרט, כאשר הרגשת הטשטוש שוב אופפת אותו. על רקע סצנת האהבה ההזויה מרובת המשתתפים שראה על מסך הקולנוע, הדיונה שלפניו הופכת לתמונה שבה חייליו המוטלים בחולות מככבים בה. הבחורים ההרוגים מתעוררים לחיים אט אט, וכעת מתעלסים עם אהובותיהם, ממש אותן בחורות שזכר מבילוי על שפת הים עם אנשי הפלוגה בחולות סיני על גדת ים סוף, בעת הנופש השנתי.
רוחו הולכת ונרגעת, ותחושת נעימות פושטת בגופו. מוחו הקודח מתחיל לדמות סצנת אהבה עם אהובתו שלו. בזמנים כתיקונם היא אמנם ידעה לעשות לו "חיים קשים", וכך גם קרה בעת פגישתם האחרונה, אך משום מה, הפעם מתמסרת ואוהבת כפי שמעולם לא חש.
כעת כבר ברור לו לחלוטין שהוא הוזה... בכך הוא חש ביטחון מלא.
אך מה איכפת לו בכלל?
***
קולו של טרטור מנוע מתחיל להישמע, אשר הולך ומתגבר. מבעד לחלקו האחורי של הנגמ"ש, הקרוע לרווחה, הקצין הפצוע רואה משאית שנעה לבדה, כאילו איבדה דרכה, המתקרבת על הציר לכיוונו בעוד אורותיה דולקים במלואם, כמו אין מלחמה. היא נוסעת, מאיטה בסמוך אליו, וכעת אפשר כבר להבחין בסמל ובכתובת 'שק"ם למען צבא העם' הצבועה בדפנות באותיות קידוש לבנה, מתקדמת עוד, כמו במחזה סוריאליסטי, ועוצרת ממש מולו.
חייל מבוגר נראה יורד, מסתובב בין הכלים הפגועים, בעודו ממלמל לעצמו בתדהמה, ובשלב מסוים משרבב ראשו גם לתוך הנגמ"ש הפגוע. הוא מביט בהרג שעל רצפת הנגמ"ש בסקרו כל אחד מן החיילים המתים, וקולט את מבטו של יקי.
השק"מיסט פולט מילת הפתעה 'או מון-דייה (אלהים שלי).. איז'ה צ'(ת)אונה'.
כעת יקי מבחין במבטא מרוקאי כבד בדיבורו, שניכר בכל מילה, דבר המוסיף מימד ביזארי נוסף למחזה הזוי ובלתי צפוי בלאו הכי. מכל כוחות צה"ל ואוגדותיו, פחות מכל היה צופה חילוץ בדמות איש שק"ם מרוקאי.
'ריבונו של עולם, וואי וואי, יש מישהו חי כאן?' נראה כי מבחין במבט הקצין ומנסה לדובב אותו: 'צ'(ת)גיד מוצ'(ת)ק, אולי אצ'(ת)ה יודע איך נוסעים לצ'(ט)סה, החבר'ה מחכים לי עם הפוקר. הבטחתי שאני קופץ לסיבוב להביא אספקה: ז'ילט, קוקה-קולה, אקווה-ולווה, צ'יק צ'ק וחוזר..רגע, סליחה', הוא רץ וחוזר עם בקבוק אקווה-ולווה ומזליף קצת עליו, 'בבקשה מוצ'(ת)ק, ככה צ'(ת)רגיש טוב...'
'מה השעה?' שואל יקי.
השק"מיסט: 'עשרה לשש '
טוב, אז יש לך כמה דקות להסתלק לפני הפגזת בוקר טוב שלהם, דוקטרינה סובייטית...'
'דוקצ'(ט)רינה? לא מוצ'(ת)ק, אין לי כאן דוקצ'(ט)ור, יש לי אקווה וולוה, ז'ילצ'(ט), וופלה, זה שק"ם. אבל אני מביא אוצ'(ת)ך למרפאה, או-צ'(ט)ו-צ'(ט)ו.'
'עזוב דוקטרינה', אומר הקצין, 'בשש תתחיל הפגזה... העולם ירעד'.
' צ'(ט)וב צ'(ת)בוא מוצ'(ת)ק, יאללה חביבי, אין זמן, צ'(ת)ראה לי צ'(ת')דרך לצ'(ט)סה, בוא נברח מפה.' הוא מסתכל אל הגופות 'ניקח גם אוצ'(ת)ם, נביאם אל קבר ישראל'
'עוד כמה דקות כבר לא תיקח אף אחד לשום מקום, תתחיל הפגזה וזהו.'
'מה לעשוצ'(ת)?' עונה השק"מיסט, 'השם יעזור... אי אפשר להשאיר אותם ככה. צריך להביאם לקבר ישראל'.
יקי: 'בשש בדיוק הם מתחילים להפגיז, כמו שעון שוויצרי. כמה דקות, וההפגזה מגיעה אלינו. יהיה כאן קבר ישראל אחד גדול...'
'אין דבר... השם יעזור... ניקח אוצ'(ת)ם'. השק"מיסט מפנה את גופות ההרוגים מהנגמ"ש ומעמיס אל תא המטען, בעודו מזיז את קופסאות המצרכים, בעודו נאנח על הוואפלות שהמסכנים כבר לא יאכלו: 'שצ'(ת)היו בריאים, הייצ'(ת)י מרשה לכם לאכול את כל הוואפלות לבריאוצ'(ת), חראם עליכם בחיי..'
יקי מרגיש מורם ונישא בזרועותיו ואחר כך מונח בהסבה בקבינה של הרכב, באותה תנוחה בדיוק שבה הוא נמצא מזה שעות רבות בנגמ"ש.
במוחו חולפת מחשבה כמה טוב יכול להיות אחרי שיפנו אותו ויטפלו בו קצת, כדי להביאו למצב שיוכל להזמין את אמו לבקרו בבית החולים.
הוא חש בבטנו בעת שהמשאית מיטלטלת, בעודה טסה במהירות מטורפת על פני דרך המזגזגת בין נפילות פגזים. על רקע קולות הפגזה מסיבית המתקדמת בסריקה שיטתית, הם חולפים פה ושם על פני מכתש בדיונות ששובל עשן עדיין מיתמר ממנו, לאחר הפיצוץ. היא חומקת בתוך האזור המוכה נפילות, המתרחקות או קרבות על פי תוואי הסלאלום של הדרך...
יקי מסב, ספק שוכב, ותוהה באשר למקום הימצאו, באם במשאית או בנגמ"ש. ובכלל, האם משאית השק"ם היא אמת או הזיה?...
ההרעשה הארטילרית המצרית היא "הפגזת שטיח", שתחילתה בשש בכל בבוקר, המכסה הדרגתית כל תא שטח ועוברת למשנהו סביב המוצבים הקורסים ודרכי הגישה אליהם.
האדמה רועדת שוב.
בכך אין ספק.
FIN




'הנה עולה הבוקר
שבה לה שמש אור
שני חיילים שרדו מן הקרב
הם מבקשים לחזור
'
(עמוס אטינגר ויוסף הדר)
תודה (נוספת) לעמיתי, המהנדס ואיש האשכולות יוסי לאור, על תזכורתו באשר לשיר.
השיר 'שני חיילים' התפרסם בביצועו של שמעון בר, וכ"כ הושר ע"י שושנה דמרי ועליזה קאשי.
לכאורה פזמון, שיר קליל, שהנעים את זמנם של מאזיני רדיו, ועדיין מושר בערבי זמר.
לא בדיוק כך. שני חיילים שרדו 'ומבקשים לחזור. לאן לחזור, ולמה?
ראשית, החזרה הפיזית, דבר שאינו מובן מאליו. בדרכם עלולים להיות כוחות אויב, אש נ"מ נ"ט או אחרת, מכשולי עבירות.. ומה לא?
מן הסתם מבקשים לחזור לביתם ולחייהם הקודמים: להתאחד מחדש עם חבריהם משפחותיהם ואהבותיהם.
הדבר לא קל כלל ועיקר.
לחוזר מן המלחמה לא ממש נותרים 'חיים קודמים'. הכול משתנה, ודבר לא נשאר כמקודם.
אין מדובר יותר באותם אנשים שיצאו לקרב, גם אם כלפי חוץ לא ניתן להבחין ולו בשריטה.
אין זה מפתיע כי ספרים נכתבים וסרטים מוקרנים בניסיון לתאר את מצבם של 'המבקשים לחזור' - דברים שקשה להישאר אדיש להם. לאחר סיום הכתיבה, ולאחר תהליך ממושך של התבשלות במהלכה, כשחשבתי 'מי כמוני חסין', הופתעתי כאשר חוויתי טלטלה לא קטנה בצפייה ב-Stairway to Heaven , סרט בריטי משנת 1946 המתאר אויראי ( Aviator) בריטי במטוסו הבוער 'המנסה לחזור'.
גם אודות השואה כבר נכתב, והדברים תמיד מסמרי שיער.
אחד הסיפורים השזורים כאן הוא אודות ניצול שואה, שגם נקלע לקרב, ומתקשה 'לחזור' בכל מובן.
יתכן כי נקודת מבט זו תסייע להתקרב לאנשים שתמיד הקשבנו להם בנימוס ובשקט, אולי אף במבוכה, אך על פי רוב איננו מסוגלים להתחבר אליהם.
גם הקצין יקי מבקש 'לחזור'. כך גם אודיסיאוס, שאין לדעת באם תלאות מסעו חזרה לאיטקה אינן ברוחו.
על 'המבקשים לחזור' מוטל להתמודד עם דברים שחוו: פציעות ,הרג, אבדן, טעויות, החלטות שגויות, חרטות, נקיפות מצפון – פצע שמדמם מבפנים ועלול לשאוב לתוכו גם את החזקים שבאנשים.
זו אכן אחת הבעיות הגרעיניות בספר.
חבר אשר בא מרקע דומה ( 'דור שני לשואה' וקצין קרבי במלחמת יוה"כ), קרא את החלק הראשון והגיב בכתבו שהסיפור מראה את מורכבות החיים לעומת שטחיות השיפוט, ואת התגובות הדומות של אנשים, אשר לכאורה כה שונים.
גם זו אחת הבעיות הגרעיניות בספר: האנלוגיה שבהתנהלות שני גיבוריו, אשר לכאורה הינם שני קטבים הפוכים, ולא ניתן היה להעלות על הדעת או להניח למפרע כי יעשו בחירות כה דומות.
סוגיה מרכזית היא הגבול הדק שבין שיתוף פעולה וציות במובן שנחשב לחיובי, בהיותו אבן היסוד לחברה ולמאמץ קולקטיבי כלשהו, לבין ציות שנחשב 'פחדני', ושיתוף פעולה הנתפס כבוגדני. בשפה האנגלית שתי מילים מתארות פעולות אלה, בהן גלומה למפרע קונוטציה חיובית ושלילית:
Cooperation vs. Collaboration
במילים אחרות 'עיקרון הקפו-איזם' שאנו חיים בתוכו, אולי מבלי דעת.
סוגיה גרעינית נוספת היא מנהיגות: הדילמה בהקרבת הפרט למען הכלל, ושאלת המפתח באיזו מידה עליה "להפגין אופטימיות" ו"לטעת תיקווה", או שמא תפקידה לתאר את המצב כהווייתו, גם אם נואש...
נשאלה שאלה, ע"י אחד מקוראי הגרסא המוקדמת, באם הספר מרמז לדברי אשת האדמו"ר מסטרפקוב, שבהיותה עומדת בשערי הגהנום עלי אדמות, לא דאגה לעצמה, אלא תועדה כאומרת ' ריבונו של עולם! ברגעי חיי האחרונים אני מתחננת לפניך, מחל להם על חילול השם הגדול ', באשר הרבנים הבטיחו ישועות לשווא.
סברתי כי אין טעם לנקוב בשמה, ואין טעם לחזור לויכוח ישן שהתלהט ודעך בנושא לא פעם במשולש אגודת ישראל-רוויזיוניסטים-מפא"י, כאשר כל אחד אוחז בגרונו של זה ומנסה לקעקע את שני המחנות השנואים עליו.
טענת אנשי המחנה החרדי שמטרת סיפור הרבנית מסטרפקוב ('אולי מפוברק לבטח מוגזם במסקנותיו') היא לנגח את הרבי מבעלז, ומופץ מטעם תומכי קסטנר. למען האמת קשה לקבל טיעון שכזה, וקשה שבעתיים לדמיין אותה מנסה לנהל תעמולה למען מפלגת פועלי ארץ ישראל, בנסיבות אליהן נקלעה... על דרך ההמעטה.
מצד שני, צדק מסוים בטענות אנשי 'האגודה' כי איש לא התריע והזהיר בגלוי מפני עלייה לרכבות המוות, ובהלינם על כך שהסרטיפיקטים לעלייה לא"י מיועדים לכלל ישראל, בעוד 'ראשי היישוב' רואים בכך את נחלתם אבותיהם וכעושים טובה בהעניקם אחדים לרבנים. היה אף מי שהרחיק לכת כי קרוביו שלו "הגיע להם" לקבלם, כך טען, נספו בשל שלילתם והעברתם זו.
והנה, הולכים אנו ונגררים לויכוח מיותר, "עסקני", שבכדי להימנע ממנו הושמטו שמות במתכוון.
אם נרצה ללמד זכות, כי אז חייבים לציין שלא כל הרבנים הגדולים הסתלקו. האדמו"ר זמבה, שבדומה לקורצ'אק קיבל בוורשה הצעות ממשיות למלט את נפשו, העדיף ללכת עם צאן מרעיתו לטרנספורטים.
ועוד אפשר ללמד זכות על כל מנהיגי היהודים ששתקו בהונגריה, כי לאחר הפצת מסמך ורבה-וצלר (שנמלטו מאושויץ מטעם המחתרת במחנה, ותיארו בפרוטרוט את ההכנות להשמדת שמונה מאות אלף יהודי הונגריה) במאי 1944, כל בר דעת יכול היה לחשוב כי תחת לעורר המרדה מהומות וחיסול מיידי יש להרוויח מעט זמן ותו לא.
כל בר דעת רשאי היה להאמין כי בן אנוש, שדבר המסמך יובא לידיעתו, יפקוד לכל הפחות על מפציץ אחד מתוך מאות המפציצים שהחריבו בשיטתיות כל אתר גרמני משמעותי, להפיל את מטענו על אחד ממעברי הקרפטים או הגשרים שבדרכן של רכבות המוות לפולין.
פצצה אחת דייה לעכב לשבש משמעותית מסילות ברזל הרריות, אך חשוב מכך היותה מסר ברור לנאצים, כי אמירת אזהרה ששודרה פה ושם איננה טיפה בים ומס שפתיים בלבד, כי אם כוונה רצינית.
אפשר להגיד כי גם ההפך נכון: אי שיגור מסר מסוג שכזה הוא בבחינת איתות 'אור ירוק' לגרמנים, בחזקת 'דיבורים לחוד ומעשים לחוד'... כי מה אמורים הם (הנאצים) לחשוב? בידעם כי גלי מפציצים משמידים בהפצצות שטיח שיטתיות כל עיירה בינונית ומעלה בגרמניה, אך אינם מייעדים ולו פצצה אחת לעצירת ההשמדה.
ואכן "הבנות" שכאלה ניכרו בחלק מעדויות משפטי-נירנברג, כאשר מנהיגים נאצים הביעו מרירות על בעלות הברית השופטות אותן על השמדת יהודים, תוך 'שינוי כללי המשחק' בדיעבד, כאשר בזמן מעשה היו סימנים המעידים על הסכמה שבשתיקה.
ומכאן, אם רוצים, אפשר גם ללמד זכות על מנהיגי היהודים ששתקו בהונגריה, ואולי לכווץ את כתב האישום נגדם לחשיבה נאיבית כי בראש מחנה בעלות הברית עומדים בני אדם שעדיין לא אבדו צלם אנוש... אמנם ידועה האמרה 'כי לשם הריגת מפלצת אחת נדרשת מפלצת גדולה יותר', אך ספק אם מנהיגי כוחות בעלות הברית היו מזדהים עמה, ומסכימים להציג כך את עצמם.
אם חובה לציין שם, עדיף לפרט את תלונתו של ר' יששכר טייכטאל, שהיה רב חשוב במחנה החרדי ומוכר ביהדות סלובקיה והונגריה, בן בית בחצר האדמו"ר מבעלז, שהעז להלין על התנהלות הרבנים.
את תלונותיו וטענותיו העלה בספרו 'אם הבנים שמחה', עליו שקד כמעט שנה (מן הסתם חשב עליו מעת שהחלו בהשמדת יהדות פולין), אשר יצא לאור בהונגריה כחצי שנה לפני פלישת הנאצים וחודשים רבים לפני יציאת האחים רוקח (האדמו"ר' מבעלז ואחיו ר' מרדכי) מבודפשט. הוא לא בא חשבון עם רב זה או אחר, כי אם הביע חרטה על טעויות בעבר וצער על התנהלות בהווה. יען כי:
הרבנים יכלו למנוע את האסון הנורא אלמלא אסרו על העלייה לישראל בכל השנים שקדמו למלחמה.
הרבנים הטעו את הציבור בהונגריה לחשוב כי האסון על יהדות פולין הוא בחזקת 'הסתר פנים', עונש על הציונות ודחיקת הקץ שרווחה שם הרבה יותר, מתעים ומטעים את הציבור כי לא יאונה לו רע בהונגריה על אשר התנועה הציונות הייתה בה מינורית.
יציאת האדמו"רים ונטישת צאן מרעיתם, דומה למעשה אלימלך (תוך אזכור ענשו).
את הפולמוס הנ"ל, גם אם חשוב, בחרתי להשמיט מגוף הספר, בהיותו חסר מימד אוניברסאלי, ואינו עומד על הפרק בעתיד הנראה לעין.
אני סמוך ובטוח כי כל הרוצה לצלול לתוך פולמוס שכזה, יוכל למצוא מקורות די והותר (הן מטעם כל "צד" בעניין וגם מטעם חוקרים עצמאיים כאחד) בכדי למצות את עיקריו.
תחת זאת העדפתי את סיפור הנידונים למוות המבודדים בצריף, ובחירתו של הקאפו לשמע הבקשה:
'הגד דבר-מה לילדים אלה. שקר, אבל הרגע אותם, בשם אלוהים!'
הקאפו שולל זאת, ותחת "לשדר מסר של תקווה" אומר להם ישירות כי הגורל נחרץ וכי הדבר היחידי שנותר הוא ריצת ייאוש לעבר הגדרות.
בניתוח קר של מנהיג, וכך יש לראות זאת, אין ספק שרבים היו מתחשמלים למוות בגדר, אך גם ודאי כי כמות מספקת של 'קצרי התחשמלות' מסוג זה הייתה גורמת לפיצוץ שנאים, שריפת נתיכים ונטרול הגדר.
גם הזקיפים היו זורעים מוות ויורים בנמלטים, ללא ספק, אך לא היו מסוגלים להרוג אלף איש, גם זה ברור.
האלטרנטיבה היחידה לכך הייתה הלתאי הגז, שתוצאתם וודאית לחלוטין.
אין טעם להיכנס לניתוח אופרטיבי של סיכויי וסיכוני ההצעה, אך יש להדגיש את הסתייגותו המחלטת של הקאפו מלטעת אשליה או שידור "מסר הרגעה".
בהמשך לתשתית קווי ההקבלה וההשוואה בין 'ההתנהלות בשואה' לבין 'ההתנהלות הצברית', המובנית לאורך כל הסיפור, אפשר לציין את "המסר האופטימי" שנסך מטכ"ל צה"ל בראש הממשלה ובדרג המדיני, בימים שבהם הערכות הצבאות המצריים והסורים נדונו באופן חוזר ונשנה בפורומים השונים לפני מלחמת יוה"כ, ובצביעת עובדות קשות (והטייתן סיבוב פרסה) בפילטרים של "סבירות נמוכה" והרגעה.
בהקשר לתפיסה הרווחת כיום, כי חובה על מנהיג "לשדר מסר של תקווה לעמו", יש בכל האמור לעיל יותר מרמיזה באשר לאחריותו של מנהיג מאז ומעולם, ולרלבנטיות למצבו של דרג מדיני בימינו לנוכח ניתוחים מלומדים מחוכמים ומרגיעים מסוג: 'סבירות נמוכה', 'לא בהכרח איום קיומי', 'מאזן אימה', 'האויב רציונאלי' וכיו"ב. האם אפשר לחשוב כי הפילוסופיה, המתמטיקה והתרבות שצמחה בגרמניה הניחה אותה בקטגוריית "אויב שאיננו רציונאלי"?
שאלה אחרונה שנשארת פתוחה להכרעת הקורא היא האם התכחשות הצברים לדור השואה הביאה אותם אל עברי פי פחת ביום הכיפורים ההוא, והאם אפשרי כי התנהלות מעט יותר 'יהודית' של 'דור תש"ח' , שנושאים בעיקר האחריות והאשמה (כדברי האלוף מיל' צבי זמיר: 'אנו המפקדים עדיין חייבים הסברים לדור לוחמי יוה"כ ') להתנהלות הארוגנטיות שקדמה למלחמה זו, הייתה מונעת הקשחת לב שכזו.
התשובה לשאלה זו מבשילה במכתב הקצין לאמו, אשר ממנו משתמע כי פחות היבריס, בין אם בניסוח הצברי-פלמ"חני'קי: 'אנחנו על הסוס' ובין אם בלשון ראשי החרדים בהונגריה: 'אלוקים עימנו' (להבדיל מתופעת 'הסתר פנים' שהיה בפולין, לשיטתם, בגלל ריבוי תומכי הציונות), הוא "הדרך היהודית" – צורת התנהלות שרק היא עשויה למנוע אסונות קולוסאליים.
ברור שבן הכותב לאמו איננו צפוי להישמע כפילוסוף או היסטוריון, ואיננו צריך לנסח את דבריו כך.
הקצין גם לא אמור להתחרות בכישרון תמצות וניסוח שמפגין אנדי גרוב, נשיאה המיתולוגי של אינטל, בהטבעת אמירתו 'רק הפרנואיד ישרוד'. בסופו של דבר מדובר במכתב אינטימי, אך רוח דברים אלה בדיוק גלומה בסב-טקסט.
ברור כי בדברנו על 'התנהלות יהודית' אין הכוונה לארוגנטיות יהודית שרווחת כאז גם כיום בחוגים מסוימים, והמצאת טענות ותיאוריות מופרכות, שיטה שדוגמה ממנה מציין הרב יששכר טייכטאל בזמנו:
'טענת [צ"ל: טענות] אלו מאיזה חסדים [צ"ל: חסידים] קטני הדעת פה בארץ הגר, שאמרו שעל כן יצא הקצף על אחב"י [=אחינו בית ישראל] יושבי מדינות סלובקיה ופולין מפני שעסקו בבניין ישוב הארץ, ויושבי מדינת אונגארן ע"כ ניצולו שהיו ממאנין בזה. אוי לאוזניים שכך שומעות, ואוי לדור שכך נתטפשו וכך נתגדלו וכך נתחנכו בחינוך שווא כזה כדי להוציא משפט מעוקל כזה'...
תחת 'משפט מעוקל' ומתחכם, כהגדרת הרב, ישנה יהדות שאיננה שחצנית, איננה מהססת להודות בטעות, ולא פוחדת מן האמת גם תחת ביקורת, רינונים והזעפת פנים, יהדות אותה מימש הרב יששכר שלמה טייכטאל, באמרו: ' והאיר ה' עיני שטעות הייתה בידי... וב"ה אני איני חת משום אדם לומר בפומבי דברי אמת שבלבי '.
יש לקוות שגם בקרבנו אחדים לפחות ימצאו את האומץ לחשוב לדבר ולפעול כך.


33 comments:

  1. מבקר(ת) קורא(ת) נכבד(ה), הספר מיועד לכל אדם ללא הבדל מין, לאום או דת, בהיותו נושא מסרים אוניברסליים, לעניות דעתי, אם כי אינו מומלץ לילדים. גם אדם בוגר עלול לחוש ברע, עקב חשיפה לתכנים קשים, ומוצע בזאת לנוח מדי פעם, וכמובן להפסיק בקריאה עם התעוררות קושי העשוי להזיק ממש

    באשר לכתיבת הערות, אודה לכל משוב, במיוחד לכזה שאיננו "מסכים" או "תקין", ויחד עם זאת נדרש תנאי קטן פשוט וברור: יש לכתוב שם מלא ומקום מגורים, בכדי למנוע מטרולים עוטי מסכה וגלימה "לחגוג" כאן

    אי עמידה בתנאי פשוט והגון שכזה, תגרור מחיקה מיידית של התוכן. הספר יהיה לעיון הציבור חינמית מימים נוראים השנה, לרגל ארבעים שנה למלחמת יום כיפור. לאחר מכן יימחקו מרבית הפרקים, ויישארו תגובות קוראים. בתודה וברכה
    איציק סיבוש

    ReplyDelete
  2. יש פה קישורים לאתרים אחרים- עלולה להיות בעייה
    http://www.askpavel.co.il/qa/10187

    ReplyDelete
  3. תודה, יוסי, על שאתה מסב אתשומת הלב למקור צרה אפשרי

    הסר דאגה מלבך, הנושא נבדק הטב על ידי, וכל הלינקים עברו "אישור" אנשי אמזון בטרם העלו את גרסת האנגלית לספרי

    החומרים נמצאים ביוטיוב באחריות חב' גוגל (בעלת יוטיוב) אשר חייבת להסירם בכל עת של הפרת זכויות יוצרים, וכך עושה! אני מביא מצביע (לינק) לאותם חמרים, הנמצאים ברשת כחוק זה זמן רב

    בכל מקרה של פנייה ספציפית להסרת קישור, בין אם יש תוקף חוקי לבקשת הסרה ובין אם לאוו, אענה בחיוב ואסיר את הקישור. שוב תודה, על דאגתך, וכעת אפשר להתפנות בלב שקט לנושא אשר לשמו נתכנסנו

    ReplyDelete
  4. נתבקשתי ע"י ד"ר ארנה ליברמן השוהה בצרפת להעלות את תגובתה, וזאת אכן אעשה בתודה




    אורנה ליברמן
    http://liebermanorna.wordpress.com/


    אחד הספרים המטלטלים ביותר שקראתי אי פעם וקראתי הרבה. אני ממליצה על "הפלגה" באודיסיאה זו אם כי 'שיט תענוגות', במובן המקובל של המילה, לא מובטח. ספר שמתאים מאוד לקראו, אכן, בימים הנוראים.
    התייחסות מעולה אליו נמצאת בבלוג של אלדד שידלובסקי - מחשבות על ספרים.
    http://eldadshidlovsky.blogspot.fr/







    ReplyDelete
  5. תודה איציק על הספר החשוב,
    הוא שאמרת יש לקרא אותו לאט, בהטעמה
    ולאורך זמן

    יישר כח


    חנן וייס

    ReplyDelete
    Replies
    1. אכן איטיות, חשיבה, הרהורים ואפילו היסחפות לזכרונות נכונה לאופן קריאת ספר זה, על כן מתחתחי את תקופת העלאתו במתכונתו זו לימים נוראים במלואם. תודה, חנן, ושנטובה

      Delete
  6. ספר מטלטל שמחייב קריאה איטית ומדודה
    חזי דחבש

    ReplyDelete
    Replies

    1. לקוראים שאינם יודעים,
      חזי דחב"ש פיקד על מחלקת החוד בעת תנועת גדוד 890 לחווה הסינית.

      אודות נסיבות נטישת איציק מרדכי את המערכה ואת מחלקת דחב"ש הלוחמת במצרים מטווח אפס, והמבקשת סיוע ארטילרי מן הסוג 'אש על כוחותינו',
      עדיין לא נכתבה המילה האחרונה.
      כנ"ל באשר לגדוד 100 של אהוד ברק שנשלח לחלצו...
      להלן לינק למאמר המנסה לפזר משהו מערפל הקרב,
      וגם אם אינו נותן מענה לכל השאלות,
      מעביר מקצת מריחות המלחמה ההיא.
      http://www.news1.co.il/Archive/002-D-82467-00.html

      תודה רבה, חזי, ושנטבה

      Delete
  7. בהצלחה איציק, מבטיח לקרוא במהלך יום כיפור(רק ראוי לא?)

    ReplyDelete
    Replies
    1. הקורא הראשון אכן קרא ביום כיפור, "התענה" כמו שצווינו... אפילו לא גרם אחד פחות. תודה

      Delete
  8. This comment has been removed by the author.

    ReplyDelete
  9. איציק,

    מרפרוף ראשוני נראה לי שהספר כתוב יפה ומצדיק את השקעת הזמן הדרושה לקריאתו. אחווה את דעתי ביתר אריכות כשאגמור לקרוא אותו.

    בהצלחה,

    עדי אביר

    ReplyDelete
    Replies
    1. עדי, המילה "יפה" היא האחרונה העולה על הדעת בהקשר לספר זה! שאין בו ולו דבר יפה אחד, לדעתי. אך ברור לנו מזה זמן כי אנו בקטבים הופכים... דבר ההופך את הדיון למעניין, האין זאת? תודה, על כל פנים, וממך כחובב השפה האנגלית (ומומחה לשירתה), דווקא הייתי מעוניין לשמוע אודות הגרסא האנגלית באמזון שהלינק אליה בראשית הספר. כך או כך שנטובה ופורייה, איציק

      Delete
  10. כשהורגים, האם יש ברירה אחרת או שעושים זאת בלית ברירה? האם עושים זאת להפיק הנאה סדיסטית בהכאה, התעללות, אונס והשפלה? או שואפים לעשות מינימיזציה להרג? האם מנסים להציל את מה שאפשר?

    איציק הספור קשה והשאלה זו הכרחית. אבל למה "כשהורגים" ולא שרוצחים?

    ReplyDelete
  11. כי המילה "רוצחים" נמצאת בתודעה במקום כזה שלא היה מאפשר קיום לוגי להמשך המשפט. נסי לשבץ את המילה ולקרוא ותיווכחי במופרכות הטיעון. אך אל דאגה כבר מקודם הקאפו אומר שמבחינתו כל הרג במתכוון הוא 'רצח', ככתוב בהמשך לתיאור האירוע של חיסול הקאפו הפושע-הפלילי

    'כנופיית הפשע שהקים קרסה כבניין קלפים', מוסיף הקאפו, 'הבינו את הרמז, ונשבעו לציית לנו. זה היה הרצח הראשון שלי. לא האחרון.'
    'רצח?'
    'כן, זו הטרמינולוגיה בה אני משתמש, רצח או חיסול, לא הריגה.' אומר הקאפו, 'אסור להקל בחומרת המעשה של נטילת חיים. במילה "הריגה" טמונה משמעות של תום לב וחוסר כוונה, בעוד שנקודת המוצא צריכה להיות לחומרה. הריגה, לשיטתי, היא רק תאונה הנגרמת בשגגה מוחלטת המסתיימת במוות, כדוגמת פטיש שנשמט מידיו של פועל בנין בקומה הארבעים ופוגע בראש חסר מזל.'

    גם שיגור חיילים למשימה הכרוכה בהרג חיילי אוייב חייבת להיבחן כך. לדוגמה, הפקודה לשיגור חיילינו לכיבוש העיר סואץ שמטרתה השגת 'אפקט תודעתי', כאשר כיתור ארמייה 3 כבר הושלם קודם לכן ועל כן מדובר בכיבוש שחסר כל אפקט צבאי, הינו פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. כנ"ל הפעולה בג'אבל עתקה המתוארת בספר 'צוות איתמר'. אפילו היוונים הקדמונים הבינו זאת, ונמנעו מרצח חיילי אוייב לאחר שהקרב הוכרע. תודה, ג'ודי

    ReplyDelete
  12. לדעתי קשה למנוע מלחמה כי זהו אמצעי להשגת יעדים פוליטיים.
    עבורי בשדה הקרב, חיילים משני מחנות מנסים לרצוח האחד את השני ומי שאינו יכול להמשיך בקרב או נשבר מוראלית קודם, הוא שמפסיד.
    גם כאשר יורים בכוונה תחילה על מי שנכנע זהו רצח.
    אבל לדבר על הרג בשדה הקרב נדמה לי שזו טעות.
    הרג הוא שאתה לא תהכוונתה לקחת את חיוו של מי שמולך.
    כשאתה מנסה להגן על עצמך, על עמך עבורי זהו רצח.
    מוצדק כנראה אך הוא לא נעשה בשוגג.
    טוב איציק, מודה שנושא זה קשה לי מאוד אז אל תכעס אם אני לא מרחיבה יותר.

    ReplyDelete
  13. חושבת שיש הבדל בין פגיעה באזרחים ומלחמה בין צבאות.
    פגיעה באזרחים היא טאבו עבורי וחל איסור, גם שאין ברירה.

    ReplyDelete
  14. חל איסור על רצח בכלל, אזרחים כחיילים
    אפילו לא אם מישהו מרגיז אותך מאוד בוויכוח על החנייה... אסור

    לא תרצח. נקודה

    גם חיילים הם אזרחים בסופו של דבר, אזרחים שגוייסו כדי להילחם למען יתר האזרחים, אפילו הפאציפיסטיים שבהם, החושבים שידם לא ברצח המלחמה... בבל"ת, הם רוצחים ע"י אחרים, זהכל.

    על כן, כתבתי, גם בדף של פרופ' כשר וגם אצל פאציפיסטים כאבנר כהן וחבורתו, כי הפאציפיסט האמיתי חייב להמצא דווקא בחוד החנית, ולהשפיע . להשגיח שרצח מיותר כפי שהיה בג'בל-עתקה או בעיר סואץ לא ייתרחש

    ReplyDelete
  15. איציק אני לא פציפיסטית, חושבת שמלחמה היא דרך להשיג יעדים ולהגן על חברי קהילתך.
    אני נגד רצח, אונס וביזה כמובן.
    יש הגיון שהפציפיסט יצעד בחוד החנית במלחמה, תפקידו להזכיר שיש לשמור על האנושיות.
    יחד עם זאת, הממשל מעניק לחייל רשיון לרצוח חיילי אוייב ולהשמיד את הציוד והתשתיות שלו .
    כי פעולות אלו עוזרות להכריע במלחמה .
    רישון להרוג עבורי הוא מושג רך מדי איציק.
    גם שהמלחמה נתפשת כצודקת.

    ReplyDelete
  16. בהחלט. מסכים עם כל מילה. אם הדרך היחידה בה עליך להתגונן ולהציל חייך הינה ברצח הקם להרגך, לו יהי. גם אני חושב כי מדובר 'ברצח' ואין טעם לרכך מילים. אם כופים עלי לרצוח בכדי לשרוד, אעשה זאת. אנסה להפחית בכך ככל שאפשר, כמובן, אולי לטובת עצמי אפילו יותר מאשר למען אוייבי...

    ReplyDelete

  17. איציק בוקר טוב, קראתי את הספר שלך אתמול-יום הכיפורים ולא היה זמן יותר מתאים מזה.עם השנים ככל שאנו מתבגרים, ההרגשה כבדה יותר והזיכרונות קשים יותר לשאת . זה לא נכון שהזמן מקהה את הכאב, אצלי זה רק מתגבר. כל השנים היינו טרודים בחיים עצמם, עבודה, ילדים משפחה,לימודים. בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי עוסקת יותר במתים, בזיכרונות, במחשבות. מה היה קורה אילו נהגנו אחרת, מה פיספסנו, מה לא אמרנו נכון, מה לא אמרנו או עשינו? אילו היה לנו אז את הידע שיש לנו היום, האם היינו מתנהגים אחרת? ( ועדיין לא יודעים הכל.)
    הספר עצמו כתוב טוב, מבלי להיכנס לתכנים הקשים, הרגשתי כמו בסרט, לפעמים זה נראה לי כתסריט לסרט.המעברים מהזיות למציאות, והאפיזודות קשות. היו פעמים שרציתי לשאול אם יקי זה אתה ותהיתי מה עבר עליך במלחמה הזאת? אני לא מבקרת או מתייחסת למהות הפילוסופית של הספר, עושים זאת חבריך טוב ממני, ביחוד אלדד שידלובסקי – קראתי את הביקורת שלו
    מבחינת התוכן היו רגעים שהחזרת אותי 40 ו-50 שנה. ותתפלא, היה קטע שגרם לי לצחוק. הצלחת להעביר את הזיכרונות שלנו משנות ה-50 וה-60 ןה-70 בצורה מהנה, עניינית וקולחת. חבל לי שהספר הוא רק בפורמט דיגיטלי, הייתי רוצה אותו מודפס אצלנו בספרייה. הייתי רוצה שבני הנוער של היום יקראו אותו, למרות שאנשים חושבים שנגמר עידן הספר המודפס, אני כספרנית רואה אותו עדיין שריר וקיים. ( הערה קטנה – לא כל הקישורים פעילים) וכן, אני מתכוונת לרכוש את הגירסה הדיגיטלית באנגלית יחד עם קינדל קטן . מאחלת לך המשך כתיבה מוצלחת , ואני כן מודה לך על הספר, הוא הותיר בי הרבה חומר למחשבה!

    ReplyDelete
  18. תודה רבה חנה על המשוב, ועוד יותר מכך על השיתוף הכנה בחווית הקריאה!

    גם יפתח ספקטור הגיב כמוך באשר 'לתחושת הסרט' בחווית הקריאה, ואינני מצר על כך כלל, כי כך גם הרגשתי שלי, בעת שאני מעיין שוב
    בפרק זה או אחר

    יקי זה לא אני, ולו רק מפאת השם, אם כי אינך יכול לכתוב ולתאר דמות מבלי לצקת בה משהו מעצמך או מן הסובבים אותך בעת שאתה מתאר אמא, לדוגמה, ואת יחסיה עם בנה. אני יכול לראות בתוכו כמעט כל אחד מבני מחזורנו שלחמו ונפגעו כך או אחרת, גם אם כלפי חוץ הם נראים שלמים כבובת חרסינה...

    אני שמח שגם צחקת, כי תאור הילדות והנערות לא פסח גם על מעשי שובבות ושטות, וזה במתכוון. אסור לנו לעטות הילת קדושה לאנשים, גם אם נפלו למעננו, לדעתי, בניגוד לאימרה היהודית 'אחרי מות קדושים', כי בכך אנו מפחתים דווקא מגדולתם שהייתה מושתתת על על מאבק בחולשות אנוש, שגיאות בשוגג או במזיד. זה מביא אותי לנושא שהעלית באשר למחשבה המייסרת 'היכן טעינו', ובכן אין לנו ולא תהיה לנו פוליסת ביטוח! אך עצם המחשבה עצמה מהווה סוג מסויים של ביטחון בתהליך, שאם גם מדיר שינה או טורד מנוחה, יש בו סיכוי להבחין בשגיאות בטרם מאוחר.

    זו הטענה העיקרית כלפי 'יפי הבלורית' שתחמו הכל בסיסמאות כגון 'יום קרב' או 'סבירות נמוכה', ולא רצו להמשיך לחשוב!
    היה להם ציבור נוח ומרכין ראש, שגם הוא עצמו הורגל "לתחום" דברים כגון 'לא עניינך, שיעורים הכנת?'... או סטיגמות כ'צאן לטבח' 'ערבים פחדנים', וכיוצ"ב. מטרת הספר לא להביא למסקנות, אלא לעורר מחשבות, גם אם טורדות מנוחה... ולקומם כנגד המובן מאליו. ממש לא נעים, אך לא נורא, עדיף כך מאשר האלטרנטיבה

    ReplyDelete
  19. וכעת, חנה, לדיון הטכני משהו, באשר לפורמאט:

    אני 'עכבר ספרים' שעדיין ממשיך לרכוש ספרים בעיקר 'של פעם' בחנויות מעופשות של ספרי יד שנייה, ומאמין שאין סיבה להספיד את הספר המודפס. במקרה פרטני זה, רציתי להעביר חווייה הכוללת גם השמעת מוזיקה, גם צפייה במראות ההם וגם קריאה, גם וגם וגם, למרות השגיאה הספרותית אין מנוס מהדגשה זו. אני שמחתי מאוד שבמשוב עלה כי לפחות דבר זה צלח. אנ י מאמין שבעבודות מסויימות אפשר לעשות הפרדה ברורה בין 'חומר כתוב' ל'מושמע', אך זו דוגמה ליתרון בולט בשילוב, דבר שייגרע בפורמאט מודפס על נייר. חשבתי על כך לא מעט, ונראה לי כי באם בנייר עסקינן כי אז הייתי רוצה מהדורה מצוירת כדוגמת 'מאוס' של ארט שפיגלמן, אך עוד חזון למועד. אני אשגר לך מסר בפייס באשר לטיפים לרכישת טאבלט, לאוו דווקא קינדל, ובלי לפוצץ עליו כסף.

    תודה, שוב, חנה

    ReplyDelete
  20. איציק, קראתי את הספר כפי שהבטחתי לך.
    לא רציתי להגיב לך בטרם אסיים לקרא.

    הספר כתוב היטב.
    סיפור מאוד מטלטל ולדעתי גם מביא צדדים, שלא סופרו עד היום ולו רק בגלל שעדיןן הייתר על הגלוי על הסיבות לפרוץ המלחמה ומהלכיה.

    הספר מעלה פן אחר וחשוב במלחמה שהוא מפגש דורות, בין לוחמי תש"ח וניצולי השואה לבין הדור השני לניצולי השואה "דור האספרגו" שנולדו לתוך הקמת ,המדינה ולגביהם קיומה של ,מדינת ישראל, הוא דבר מובן מאליו...

    לגבי השואה, יש הבדל בין המחקר שמתבצע בארץ ע"י חוקרים ישראלים שאינם מסתמכים על הארכיון הנאצי לגבי המחקר בחו"ל, שמסתמך על הארכיון הנאצי .

    החוקרים בארה"ב הגיעו למסקנה כי השמדת היהודים באירופה התאפשרה בכמויות רבות יותר מאשר השמדת הצוענים, משום שיהודי אירופה היו ממושמעים להנהגה שלהם ולא מרדנים. ולראשי הקהילות היו את רשימות היהודים שחיים בתוכם שיכלו להעביר לנאצים, ההפך מהצוענים שלא היו ממושמעים והיה קשה לשלוט בהם ואף היו מרדנים...

    בכול מקרה , אחד הסיפורים הטובים שקראתי לאחרונה !!!

    ReplyDelete
  21. הבעייה עם הארכיונים, יש מקום לציין זאת, היא התהום השחורה הקיימת בכל הקשור להשמדה, תרתי משמע. ומכאן הקלות היחסית בה משמיעים מכחישי שואה את "טיעוניהם ההיסטוריים"...

    ונכון, 'דור האספרסו' נולד לכאורה לדבר מובן מאליו - מדינת ישראל - ובכל זאת הקשר עם העבר, באופן אותו ציינת שמוליק, גרם לו להבין כי דבר אינו מובן מאליו... תודה, שמוליק! על שטרחת בהעלאת נקודות חשובות אלה.

    ReplyDelete
  22. הערה נוספת, כללית, שאולי היה מקום להביאה ולהביעה עוד בתחילת התגובות מאחר והינה נכונה ותקפה לכולן: עם תום הכתיבה והצגת הסיפור לציבור, הקורא הוא הפוסק האחרון באשר להתרשמות ולחוויה מן הכתוב. אין מקום לכותב "כפוסק" באם הקורא הבין 'נכון' או לא את הכתוב. יש מקום רק להרחבה בסוגייה כזו או אחרת המתעוררת מן התוכן, להערה או דיון (מטרתה העיקרית של הכתיבה), וכמובן דברי תודה למגיב על שטרח להיחשף ולהביע דעה.


    בעת קריאת הספר הפוסק האחרון והבלעדי הוא הקורא, וכל חווייה העוברת עליו 'נכונה' בין אם התכוון לכך הכותב, ובין אם לא חלם על כך אפילו... ובעת כתיבת דעה כזו או אחרת כאן, המחבר נחשב בדיוק כקורא, וכך נכון וראוי להתייחס לדעתו, לא פחות ולא יותר.

    ReplyDelete
  23. זה רעיון- אולי באחד מימי החג אשב ואכתוב, הנושא רציני מאוד ולא פשוט, הביקורת/תגובה היא בשני ממדים לפחות, הראשון הנושא הטעון וקשה מאוד [שלמזלי הטוב לא יצא לי לעמוד בו בשום צורה] והמימד השני הוא על עצם צורת הכתיבה וביטוי הנושא הקודם. מאחר ואני לא עוסק בתחום בצורה מקצועית , זה מקשה לכתוב על דבר שאני מכיר פחות [בניגוד לצוות איתמר או הביקורת על ספרו של משה זונדר]- אבל אנסה

    ReplyDelete
  24. תודה,
    ואני בטוח כי 'מטע נירים' יכתוב דברים שכדאי להקשיב להם

    ReplyDelete
  25. הבנת עקרון הקאפואיזם, תפיסת המציאות המתגלמת ביצירה זו, יש להתבונן ברזולוציה המבחינה בעובדת מורכבות המציאות: הבעיה אינה שלראש המערכת אין כוונות טובות, או שלמרות כוונותיו הטובות הוא מוביל לגיהינום, אלא שיש לו לא כוונה אחת, אלא שתי כוונות :האחת טובת השרידות של המערכת הגדולה המורכבת, והשניה טובת שרידות תת-המערכת שלו, הפשוטה יותר. בלחץ האיום, בגלל נטית הקריסה של המורכב לפשוט, ראש המערכת בוחר בטובת תת-המערכת שלו.
    לאיציק אני חבה חוב גדול על היותו איש המדע העליז, על אומץ ההתמודדות עם כוח הכובד של האיום הפנימי, יכולת אמנותו להמיר את מסת-הכאב באנרגית- היופי, האמת, וההומור.


    יהודית אוריה.

    ReplyDelete
  26. תודה יהודית! אני קורא במשפט המורכב שכתבת

    יש לו לא כוונה אחת, אלא שתי כוונות :האחת טובת השרידות של המערכת הגדולה המורכבת, והשניה טובת שרידות תת-המערכת שלו, הפשוטה יותר. בלחץ האיום, בגלל נטית הקריסה של המורכב לפשוט, ראש המערכת בוחר בטובת תת-המערכת שלו. סוף ציטוט

    קורא ולא יכול שלא להזכר ב'מלחמת הגנראלים' אשר פורצת בלהט, כשהגוויות עדיין מתקררות בעת שהן מונחות לפנינו

    ReplyDelete
  27. o אני מכיר את סיבוש [כך קראנו לו כל הזמן] זה 43 שנה, מטירונות הצנחנים בסנור, מחזור נובמבר 1970. רק נכנסה לה הפסקת האש של מלחמת ההתשה ואנחנו בצבא. רוב עיסוקי מאז בחקלאות ועבודה עם אנשים, לא מבקר ספרותי אנוכי ולא היסטוריון. קראתי את ה"שיחות" כבר לפני כמה שנים, חומר קשה וכבד לעיכול [לא מומלץ לקריאה לפני השינה], אפשר לחלק את ה"שיחות" לשני סיפורים המתרחשים בו זמנית, או שתי בעיות שלא חופפות בזמן ובמקום.
    לפני כחודש הייתי בפולין, חיפוש אחרי העם היהודי שאיננו עוד. לקראת הנסיעה קראתי קצת יותר, גם בביקורים באתרים בוארשה, קרקוב וורצלוב, יש על לא מעט בנושא של ההנהגה המקומית שמינו הנאצים ופועלה [יודנראט], חלקם מהם התאבדו לאחר שנוכחו שלא יכלו למנוע את מה שאי אפשר היה למנוע. חלקם ניסו לפעול לדחיית הקץ [ראו גם בספרו של משה צימרמן "גרמנים נגד גרמנים"] או לארגן עזרה הדדית ,חינוך, בריאות ועוד בתנאים לא אנושיים. כבר אמרו חז"ל : אל תשפוט אדם עד שתהיה במקומו. אני מקווה שלא נגיע אף פעם למקומם, אבל בעיית "השיפוט" המוסרי קשה מאוד, ואני לא מדבר על מעשי אכזריות והתעללות, אני מתכוון למילוי התפקיד של ניסיון קיום אנושי במקום לא אנושי. [למתעניינים יותר- ראו את כל סיפור קסטנר, משפטו, רציחתו והדיון שעלה בעקבות כך]. המצב בו מתאר סיבוש את הנושא מורכב עוד יותר, תוך מלחמה, מוקפים באויב, בידיעה כמעט ברורה שכולם לא ישרדו, אבל ממש לפני הסוף המר דורשים את הצדק המוחלט, תוך ניתוק מנטאלי מכל המהומה, היריות, הלחימה שמסביב. עד כאן על הסיפור הסבוך והמפותל של ניסיון הקיום האנושי במצבים קשים ובלתי אפשריים.
    הסיפור השני הוא עלינו, על בני הארץ הזאת, בוגרי מערכת החינוך, תנועות הנוער, ההולכים לצבא בעיניים עצומות, בלי מחשבה ביקורתית אחת, האם אפשר גם אחרת? והמלחמה שהגיעה בהפתעה גמורה [למרות הזעה הרבה שלנו באימונים ובמעשים שהיו אמורים לעזור למנוע את אי הידיעה- שבוזבזו לריק, ללא שימוש, תוך התעלמות מהם] מביאה לאותה מחשבה ביקורתית שהייתה צריכה להיות בקרבנו. הטלת הספק במנהיגים ומפקדים, אם בדרג הפוליטי ואם בדרג הצבאי, במבט לאחור לאורך השנים הטלת הספק הזו אכן הגיעה, ואולי אף במידה גדולה מהדרוש, בכל מעשה או אי מעשה של המנהיגים או המפקדים ישר אנחנו מחפשים את הנסתר, את האינטרסים שמאחרי, לא מקבלים דבר כפשוטו. זה עומד בסתירה גדולה לחינוך ולדרך החיים שחיינו בה עד המלחמה, גם הביקורתיים שבניינו מימין או משמאל, החברתי והמדיני [שלא תמיד חופפים] שפעלו עוד לפני מלחמת יום כיפור במסגרות שהתנגדו לממשלות מפא"י בנושאים שונים, עם רגע הגיוס או תרועת המלחמה התיישרו ישר לפי הקו הכללי.
    וסיבוש כחלק מאתנו מסתכל אחורה ומביא את כל אותן שאלות ותהיות בכל עוצמתן. ב"שיחות" יש חומר לכמה הצגות או סרטים שקשה לחברם ביחד, כאן אולי טמון חלק מהקושי שלי בתור קורא, לעבור מנושא כבד אחד למשנהו שכבד לא פחות, לא פעם מצאתי את עצמי חושב במהלך הקריאה באיזה זמן אני ובאיזה מצב ומקום, זו משימה לא קלה המקשה על קריאה רציפה ומעקב עקבי אחרי העלילות המסובכות זו בזו לכל אורך ה"שיחות".
    אני מאחל לסיבוש שימצא את הגוף/מפיק שיעשה מהן הרבה יותר מעוד ספר באמזון .
    נמרוד חפץ- נירים

    ReplyDelete
  28. This comment has been removed by the author.

    ReplyDelete
  29. תודה, חפץ, ידעתי שיש למה לצפות בדבריך, ולא אוסיף עליהם... אתייחס רק למשפט אחד לקראת הסיפא, בו כתבת

    לא פעם מצאתי את עצמי חושב במהלך הקריאה באיזה זמן אני ובאיזה מצב ומקום, זו משימה לא קלה המקשה על קריאה רציפה ומעקב עקבי אחרי העלילות המסובכות זו בזו לכל אורך ה"שיחות". סוף ציטוט

    ובכן, היות ואין אנו בניווט, אני מברך על תחושה זו שמטשטשת את הקווים בין "שם" ל"כאן" בין "אז" ל"כעת", זו אכן אחת המטרות. גם אם 'ערפל המלחמה' קצת מתעתע, במקרה שלפנינו דווקא כך עדיף, ולו רק להעברת תחושת התפוגגות הגבולות בראשו ואולי אף מעבר לכך

    ReplyDelete